דפי הנצחה

הספד למזל

אקרא עתה דברי הספד המבוססים על הברכה שכתבתי למזליקה ליום הולדתה ה- 80 והקראתי לה במפגש מחזור של כיתת חופית, שנערך במיוחד לכבודה בפברואר השנה (2016 ), המפגש היה מרגש במיוחד ובדיעבד אני שמחה שזכינו לו.

מזליקה יקרה ואהובה שלנו

איך בכלל מתחילים? איך מסכמים יותר מ-50 שנה של קשר?

בשבועות האחרונים אני מתהלכת בעולם במחשבה וברצון לכתוב לך את המכתב הזה. לומר לך דברים מהלב שכבר מזמן רציתי שתדעי .

מצאתי עצמי מתהלכת בזיכרון קדימה ואחורה על ציר הזמן, מפשפשת בתאים האפורים, מנסה להחיות מחדש רצף של חיים, תמונות ילדות שנצרבו, רגעים מיוחדים, מקומות, ריחות וצבעים , צלילים ופרטי פרטים של שגרת היומיום שלנו כילדים בקיבוץ נחשולים. זיכרונות מסוימים עלו מיד, אבל גם הרבה תחושה של חורים ושכחה ותעתועי זיכרון,. אבל מה שבעיקר הופיע במחשבותיי, הייתה איזו תובנה בשלה יותר, על הזמן ההוא, על הילדות והנערות שלנו בקיבוץ, ועל המטפלת המופלאה והמיוחדת שזכינו לה, שזכינו שתלווה אותנו לאורך כל הדרך, מינקות ועד בגרות.

לך קראו מזל – ואנו זכינו במזל הזה, במלוא מובן המילה.

היום את כאן, ילדת יומולדת בת 80, ואנו כאן, ילדי חופית, שקצת גדלו בינתיים, בני זוגנו וגם דינה וכרמי חבריך מילדות. הרבה עבר עליך ועל כל אחד מהנוכחים פה ב-30 ומשהו השנים שחלפו מאז סיימנו בי"ס ונפרדנו בקיץ 1982 והנה אנו כאן עכשיו שוב יחד, במפגש מחודש של כיתת חופית עם המטפלת שלהם, וזה מרגש מאד את כולנו!.

מי היינו בעצם?

קבוצה קטנה של ילדים/תינוקות, שהרעיון הקיבוצי בכללו ו"הלינה המשותפת" בפרט, במובן מסויים, החסירו מהם את חווית הגדילה בתוך בית ומשפחה על כל המשמעויות והניואנסים שלה..

היום אני מבינה, שבעצם, את מזליקה שלנו, היית זו שיצרת עבורנו בית חלופי, בית שיש בו טעמים וריחות וחם ואהבה בדיוק כמו שיש בבית אמיתי, אולי בדיוק כפי שהיה לך, אצלך בבית בטורקיה.

ומי היית את?

בשבועות האחרונים אני מבינה, שבעצם מעולם לא שמענו או ידענו באמת את סיפור חייך. ידענו רק שעלית בגיל 12 מטורקיה, אבל לא הרבה מעבר לזה. היינו ילדים, ומטבעם של ילדים, שהם לא יותר מדי מתעניינים במבוגרים שסביבם. היית שם בשבילנו תמיד, מובנת מאליה, במובן הטוב, אהבנו אותך ואת אהבת אותנו וזה הספיק.

אז השבוע לקראת יום ההולדת שלך, ביקשתי מחוהל'ה את קורות חייך כפי שסיפרת לה. קראתי וסיפורך היכה אותי בתדהמה. היום כאימא אני יכולה אולי יותר להבין, אבל מה שמבינה הוא בלתי נתפס.

אני חושבת על הילדה הזו מזל, בת למשפחה בת 7 ילדים, שביניהם ילד אחד עם תסמונת דאון המטופל באהבה אינסופית ע"י הוריך ובעיקר ע"י אמך. הילדה שבגיל 11.5 מתעקשת לעלות לארץ עם שני אחיה הגדולים. אני מנסה להיכנס לנעליה של הילדה הקטנה מזל, שנפרדת מהוריה, מביתה, מחבריה, ועולה לארץ ישראל עם חברים של הוריה (הוריו של פינטו).

היא דוברת טורקית וספניולית אך לא עברית. אני מדמיינת את החששות שלה, את הגעגועים לבית, להורים, לחיבוק של אימא, לכל מה שמוכר וידוע ובטוח. אני מדמיינת איך הכול היה לה זר ומוזר ואולי גם מאד מפחיד. הרי היית עוד ממש ילדה.

אני קוראת, שמהר מאד את נאלצת להיפרד מאחיך וממשפ' פינטו ואני חושבת, וואו, איזו ילדה אמיצה וחזקה היית, אילו כוחות ותעצומות נפש היו לך, איך עשית את זה? ושוב אני שואלת את עצמי, מה הרגישה הילדה הזו? מה חשבה לעצמה? מה עזר לה להחזיק מעמד?

הילדה מזל ממשיכה ועוברת מקומות, נפרדת בכל פעם מאנשים שכבר נקשרה אליהם, ולמרות הקשיים הגדולים – תמיד מוצאת את הטוב, את מה שמרגש ומה שאנושי – כאילו יש בה בילדה הזו (בך מזליקה) איזה חוש כזה מיוחד שיודע לזהות בכל מקום את היופי הפנימי, את החסד ואת כל מה שטוב וראוי להכרת תודה. אני לא יכולה שלא להתפעל מכך שסיפורך רצוף מילים טובות וחמות על אנשים טובים לאורך הדרך שלך. אנשים שהתייחסו יפה, שהעניקו חם, יציבות וביטחון, כל מה שהיה כל כך חסר לילדה שעזבה בית חם ועלתה לארץ בגיל 11.5.

את הולכת לצבא ושוב פרידות ושוב קשיים ובכל זאת מתעקשת ולא מוותרת. לומדת להיות חובשת ואח"כ משלימה לאחות ועובדת כאחות במרפאה. כך גם מוצאת אהבה, פוגשת את רביט ובונה איתו בית ומשפחה. אבל התקופה היפה הזו לא מתארכת מאד, אסון נוחת עליך, רביט נפטר בפתאומיות . זכית ל-12 שנים של חסד ובבת אחת את נשארת לבדך , אמא צעירה ל- 3 ילדים קטנים, לעדי איריס ודרור. כוחות ההישרדות שלך מסייעים לך להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לך בתעצומות נפש. ללא מירמור, וללא תחושת קורבניות,

בתוך כל זה, הצטרפנו גם אנחנו למסע חייך. חלקנו כבר מגיל כמה ימים או חודשים וחלקנו מאוחר יותר. עטפת אותנו בחום, באהבה, בחוכמת חיים, לא ידענו ולא הרגשנו את הקשיים הגדולים איתם את מתמודדת.

מזליקה אהובה, אני חושבת שאין לך מושג עד כמה משמעותית את בחיי ובחיי כל בני חופית.

בכל כך הרבה תחנות חיים אני מוצאת את זרעי ההשפעה של הקשר איתך. אני מגלה שמה שקיבלנו וספגנו ממך מלווה אותי תמיד .

הזיכרון הכי חזק שעוטף אותי עד היום, קשור בבישול שלך, בריחות הטובים ובטעמים המופלאים של התבשילים הטריים, הפשוטים והטעימים כל כך, שלימדו אותי טעמי אוכל מזרח תיכוני משובח מה הוא.

הלייצ'ו, השקשוקה, הבורקיטוס, האגריסטדה, קציצות הפראסה ומעל הכל טעם עלי הגפן שלך, שמאז אני מחפשת אותו ולא מוצאת בשום מקום. כשבגרתי וגיליתי כמה אני אוהבת לבשל, או יותר נכון, גיליתי את הסוד הזה – שאחת הדרכים שאהבה ומסירות אימהית עוברת - היא דרך האוכל, דרך סירים מהבילים במטבח. לימים חשבתי לעצמי, שהרבה מהאהבה והחדווה הגדולה שלי לבישול, קשורה בך .

זיכרון נוסף שעולה – השעות הרבות שאנו, קבוצת חופית, מבלים אצלך במחסן הנעורים – מתאספים אחרי ביה"ס. את מקפלת כביסה, או אופה חלות לשבת שמפיצות ריח מופלא ואנחנו יושבים, מפטפטים, משתפים בחוויות מבי"ס. המחסן הזה היה עבורנו מקום, בית !

הזיכרון האחרון שאספר, זיכרון מאד משמעותי עבורי באופן אישי, קשור בהחלטה שלי לעזוב את הקיבוץ. באתי לשתף אותך, לשמוע את דעתך. אני זוכרת עד היום את תגובתך המופלאה, שהייתה מאד שונה מתגובות של אנשים אחרים בקיבוץ. אמרת לי, אני זוכרת את זה בבהירות "גליתי חמודה, לכי לדרכך תעשי מה שטוב לך, אל תחששי, צאי לדרך....".

התגובה הזו הייתה בשבילי כל כך משחררת מאשמה ומעודדת. הרגשתי שאת לגמרי רואה אותי ואת טובתי. נצרתי חזק בליבי את הדרך שבה שילחת אותי לדרכי בברכה ובאהבה ואני חושבת שזה משפיע עלי עד היום גם כאמא וגם כפסיכולוגית.

הדוגמא הזו מתמצתת את כל האיכויות המקסימות שבך מזליקה: חוכמת החיים הגדולה שלך, שנאספה לאורך מסע חיים לא קל של ילדה קטנה, שלמדה על בשרה מה חשוב בחיים באמת ומה טפל. הרגישות שלך, הנדיבות והצניעות, ראית הטוב בכל דבר, המסירות והפשטות ומעל הכול - הלב הרחב והחם והיכולת לאהבה ללא תנאי. כל אלו מהווים עבורי ועבור כולנו השראה גדולה. והלוואי ונצליח כולנו להעביר משהו מזה הלאה בעולם.

רוצה לומר לך תודה ענקית, על מי שאת ומי שהיית בשבילנו, ועדיין. תודה על כל זרעי האהבה שזרעת בנו כשהיינו קטנים, זרעים שנבטו וגדלו וצמחו להיות אהבה גדולה שמשפיעה ומפיצה את אורה הלאה.

את תמיד בליבי מזליקה שלנו – וכך תשארי

אוהבת מאד מאד

גלית