דפי הנצחה

שייקה, ישעיהו, שייה בעל אבא וסבא אהוב שלנו.

שייקה נולד בראשון לאפריל 1932 בבית חולים הדסה תל אביב להוריו חנה ומשה, אשר עלו ב1923 מוורשה בעליה השלישית. הם התגוררו ברחוב גוש חלב בתל אביב בצריף קטן שבנה אבא של שייקה ואחיו.

שייקה הוא השני מתוך שמונה ילדים. החיים היו קשים בבית, שייקה גר שם עד סוף מלחמת העולם השנייה.

שייקה מספר: " אבא עבד בעירית תל אביב מארבע בבוקר ועד שעות הערב והכל בזכות הרישיון לטרקטור שהיה לו.

הבית שלנו לא היה בית שקט, היתה בו תנועה כל הזמן. חברים ומשפחה נכנסו כל הזמן.

אמא היתה בשלנית מעולה כמובן אוכל פולני. כל שבת שהיינו חוזרים מבית הכנסת היתה חובה דגים וצ'ולנט.

האוכל היה לי טעים מאוד. הבית היה בית דתי.

במלחמת העולם השנייה ואפילו בשבת, אבא היה מבקש ממני להדליק רדיו בשקט היות והיה פעיל בהגנה. היינו משפחה גדולה ונאלצנו לאגור אוכל וכל זאת בהקצבה שנתנו לנו האנגלים.

היתה לנו גינה קטנה בבית וגידלנו בה תפוחי אדמה, עגבניות ותרד. ובשביל לדשן את הגינה היינו אנו הילדים רצים אחרי הסוסים ואוספים את צואתם.

היתה דאגה רבה בבית למשפחה שנשארה בפולין וכן ובעיות פרנסה ולכן ההורים לא היו פנויים אלינו הילדים.

אמא היתה 24/7 עם חלוק וסינר עליה והיינו עוזרים לה בכל עבודות הבית.

בפורים אהבתי להתחפש לאפאצ'י היום קוראים לזה קאובוי, היתה לי מטפחת אדומה וכובע ששמרתי עליו מכל משמר (יכול להיות שמאז הכובע איתי) היינו תופסים ילדים חנונים ברחוב ולוקחים להם את האקדח עם הקפצונים.

למדתי בבית ספר דתי ברח' בזל ואחר כך בבני יעקוב. היה לי כובע ברט וחיילים אוסטרלים בדרך מבית ספר לקחו לי את הכובע ותלו אותו על עמוד חשמל. פחדתי לחזור הביתה שאבא שלי לא ירביץ לי, נשארתי ליד העמוד עד שבא איש טוב טיפס והוריד לי את הכובע וכך חזרתי הביתה בשלום.

לא סיימתי בית ספר עממי כי הלכתי לעבוד לעזור בבית. עבדתי בבית מלאכה לעבודות מתכת כבר בגיל 12.

בגיל זה הצטרפתי לנוער העובד ואז ההסתדרות חייבה אותי ללמוד בבית הספר מקס פיין. שובצתי לגד"נע עברנו אימונים ונתנו לנו משימות סודיות. לדוגמא להעביר פתקים לאנשים מסויימים הדבקנו מודעות ולא ידענו לאיזו מטרה.

כשהגיעו אניות המעפילים היינו מנפצים את הפנסים ברחוב דיזינגוף ועד הים עי' זריקת אבנים בנינו מכשולים על הכבישים וכל הזמן הבריטים רדפו אחרינו. אף פעם הם לא הצליחו לתפוס אותנו.

ככה עד מלחמת השיחרור אז התאחדנו עם קבוצת בורכוב מגבעתיים המדריכה שלנו הייתה יפה שמר ממעגן מיכאל. התאחדנו מפני שהיינו כמה בודדים

ליד ביתנו היה קן השומר הצעיר טיפסתי עליו ומצאתי סטן(מכונת יריה קטנה.) לקחתי אותה שמתי על גג הבית ולא סיפרתי לאף אחד. היה עוצר ופחדתי שהאנגלים יגלו.

בקן המאוחד שהיה רחוק מהבית, יחד עם החבר שלי ציציק שעבד בחברת דן כמכונאי היינו נכנסים בדרכנו חזרה לחניון לוקחים את אחד הרכבים ונוסעים הביתה.... היינו משאירים את הרכב באיזשהו רחוב. (חשוב לי להזכיר שזה היה לפני 72 שנה. יש לציין שמי שהיה איתנו בכל המעללים היה אברהם שריר לימים חבר כנסת ושר המשפטים.)

התגייסתי לצבא ולנח"ל והיינו בהכשרה בגינוסר עבדתי כדייג בכינרת ומשם לאחר שנה וחצי ב1951 הגענו כל המחלקה לקיבוץ נחשולים עבדתי על ספינת דייג שהיתה לנחשולים, זה לא היה פשוט, לים צריך להתרגל זה לא הכנרת. הקפטן שלנו היה אבנר גלעד ועוד חבר בשם גרבו.

בימי החופש מהים גרנו בכפר הערבי טנטורה והצטרפנו לבנית הקיבוץ בנקודה החדשה.

היתה לי הזכות לבנות ולהקים את קיבוץ נחשולים.

לאחר שהשתחררתי עברתי להיות מילואימניק כמכונאי בחיל הים על הספינה גלים. שהייתה ספינת החופשות של מעגן מיכאל.

היא גוייסה לצבא והכנו אותה למלחמה מבצע קדש. על הספינה היינו יהודה רותם משדות ים ויוסלה דרור ועמדנו על הגבול הסורי לבנוני. אחרי השחרור התקבלתי לחברות בנחשולים ועבדתי על הספינה נחשול צוות של 6 איש פורקים את הדגים בנמל תל אביב וחוזרים הביתה. אחד הכיוונים לדגה היה מצרים.

הספינה היתה תקינה כל הזמן אני הייתי מכונאי והפלגנו נון סטופ.

נסיעה לפורט סעיד לקחה 9 שעות. המצרים קלטו אותנו ונאלצנו לברוח והוחלט שהכיוון החדש דגה באיזור טורקיה. זה היה שדה דייג עשיר. משמר החופים כאן בארץ כעס והיינו יוצאים ללא אישורים. ידענו להסתדר עם הטורקים. עד שבאחת ההפלגות שמענו שאחת הספינות הישראליות ירתה על ספינה טורקית ומיד בלאגאן... גם אנחנו נעצרנו הקפטן שלנו אחיעם שורר מרמת יוחנן נעצר ואני מלאתי את מקומו. אחיעם הצליח לשכנע אותם שהוא לא קפטן. הוא עלה חזרה לספינה ושטנו על פי בקשת התורכים לאיסכנדרון בלווי אניית מלחמה טורקית. שם נעצרנו. אני הייתי צריך להיות בקשר עם הארץ. היה רדיו טלפון אלחוטי שמתי גפרור בשפורפרת על מנת שהרשת תישאר פתוחה כל הזמן.

הפלגנו לאיסכנדרון במשך שמונה שעות והתשנו את הטורקים על מנת לנסות להשתחרר. הם התייאשו וגררו אותנו. זה לא עזר הספינה שטה לאט. הם עזבו אותנו והשאירו חיילים על הספינה. זה היה חודש רמאדן ואני בישלתי שרימפסים לחברה. הזמתי את התורכים לאכול אחרי שראיתי שמיצי הקיבה שלהם עובדים.

כך נשבר הקרח. באיסכנדרון נעצרנו והיינו חודש בבית סוהר אחד ליד השני והבאנו מהספינה את השמיכות להתכסות.

ביקשנו מהסוהרים יין לקידוש הם אמרו...אסור. הקונסול הישראלי ביקש כנראה אוכל כשר שיביאו לנו מבחוץ ולכן הביאו ממסעדה פעמיים ביום. בזכות זה הביא לנו סיר עם 15 ליטר יין בתור מרק פירות.

הסוהרים כמובן רצו להשתתף בחגיגה אבל אסיר בריון שמר עלינו.

סה"כ היינו 40 אסירים בתא ומתוכם 17 ישראלים אנחנו והחב'רה מנווה ים.

כתבנו מכתבים, עשינו דומינו ושש בש מפקקים וקרטונים והעברנו את הימים .

שוחררנו לאחר 30 יום ללא הספינה וחזרנו הביתה. במהלך השנים עבדנו על הספינה גלעוז עד שבשנת 1962 הוחלט להפסיק הדייג על הים בגלל הרבה איומים של המדינות מסביבנו.

נחשולים בחרה בדיג כי ההכשרה הראשונה היתה שייכת לגרעין פל ים יוצאי הפלמ"ח.

את תקוה אישתי אהובתי היכרתי כאשר באה לגרעין לנחשולים. הייתי ביישן עם נשים....שנינו היינו ביישנים נפגשנו בסתר כפי שהיה נהוג בקיבוץ. היא חזרה לשדות ים להכשרה ושבה לנחשולים. קיבלנו חדר ונישאנו באוקטובר 1956 בועד הקהילה בת"א ואז עשינו מסיבה בתקופת הצנע בקיבוץ. בייגלה, סוכריות וקצת וופלים.

נולדו לנו ארבעה ילדים איתן, נעמה, ליאור ונדב. גרנו בחדר והילדים בלינה משותפת. היום כולם נשואים ויש לי 12 נכדים. אני מאוד אוהב את כולם.

עבדתי במדגה 30 שנה כשבהתחלה החבר'ה ממעגן מיכאל עזרו לי בלימוד הנושא של הבריכות ( בכל זאת הייתי דייג ים) יצאתי ל4 שנים לעבודה בתנועה הקיבוצית באפעל (פעיל מה שהיה) וחזרתי למדגה. ישמתי את כל מה שלמדתי והגעתי לתוצאות יבול ברמה בינלואומית.

בגיל 65 עזבתי המדגה עברתי למפעל תפן. תפן היה לי לבית שני אני23 במפעל. אוהב את העבודה במפעל והעבודה ממלאת אותי מאוד. מאחל לעצמי לעבוד עד אין סוף.

עד כאן בתמציתיות רבה מאוד סיפורו של שייקה וסיפורה של ארץ ישראל כפי שסופר לנירה לאבלאנק בסיפור לפני שנה.