Rapoo- It solutions & Corporate template

אתר הנצחה לתושבי הישוב .
יהי זיכרם ברוך...

דף הנצחה לכהנא שמחה ז"ל
(27/12/1921 - 19/11/2020)     (  -  )

 קורות חייו

נולד ב27.12.1921, והוא סיפר על עצמו.

קורץ 1921-1938

"גדלתי בפולין בעיירה קטנה ששמה קורץ על גבול ברית המועצות, כיום היא שייכת לאוקראינה. יצחק אייזיק אבי עסק במסחר עצים, אסתר לאה אימי הייתה עקרת בית. מרבית תושבי העיירה קורץ היו יהודים והשאר פולנים ואוקראינים. היהודים התפרנסו ממסחר ומלאכה כמו: חייטים, סנדלרים וגם נפחים.

הפולנים הועסקו בעיקר כפקידי ממשלה , עובדי עירייה ועבדו במשטרה ובדואר. האוקראינים גרו בפרוורי העיר ובכפרים שמסביב ועסקו בחקלאות.

אין להשוות את תנאי החיים להיום. לא הייתה טלוויזיה, לא רדיו וגם לא טלפון ואפילו חשמל עדיין לא היה בעיר. בלילות החורף הארוכים ישבנו בחדר לאור עששית נפט והתחממנו ליד אח שהוסק בעצים. אני זוכר שבשנת 1934 חוברה העיר לחשמל. במבנה טחנת הקמח הוקם גנרטור שייצר חשמל ורק אז חוברו בתי התושבים.

גם מים זורמים לא היו בבתים, עגלונים שאבו את מי הנהר וסיפקו אותם לבתי המגורים, מספר משפחות התפרנסו מאספקת מים לבתים בעזרת אסל )מוט שנישא על הכתפיים ועליו נתלו דליי מים(.

לנו היהודים היו חיי קהילה פעילים ומפותחים, היו מוסדות צדקה לעזרה הדדית, גמילות חסדים, מוסד כעין בנק, מתן בסתר, בית יתומים יהודי. הרבה עניים היו אך ראשי הקהילה דאגו שרופא יגיע לכל חולה שידו לא השיגה לשלם. גם חיי תרבות עשירים היו לנו, היה תיאטרון באידיש, תזמורת ומקהלה עירונית. בתי כנסת רבים היו בעיירה ולעיתים הגיעו חזנים מפורסמים כמו קוסביצקי או סירוטה, אז הייתה חגיגה בעיר.

הורי מסורתיים ודתיים היו ובבית אכלנו אוכל כשר. יום יום הנחתי תפילין ובשבתות הלכתי עם אבא לבית הכנסת. אבי היה בעל תפילה והיה עובר לפני העמוד בבית הכנסת הראשי שבעיר )העמוד הוא מקומו של החזן בבית הכנסת(, בשבתות היה החזן.

בעיירה היו בתי ספר ממלכתיים בהם שפת ההוראה הייתה פולנית. ליהודים הייתה ישיבה שנקראה תלמוד תורה, והיה גם בית ספר אחד "תרבות" ששפת ההוראה בו הייתה עברית. בית הספר "תרבות" היה ציוני וחינך לעליה לארץ ישראל ובו למדתי )כי הורי רשמו אותי ללימודים בו(. כל שבוע תרמנו כסף לקק"ל, )קנינו בולים של קרן קיימת לישראל(. המורים עודדו את התלמידים להשתמש בשפה העברית ולהפיץ אותה

מחוץ לכותלי בית הספר. ביזמת המורים התארגן חוג להפצת השפה העברית, בשם "בני יהודה". חברי החוג התחייבו לדבר רק עברית בבית בחוץ ובכל מקום, הצטרפתי לחוג הזה )בספר העיר קורץ מופיעה תמונה של חברי החוג(. אבא הבין את פירוש המלים שבתפילה בעברית והבין גם את העברית שדברתי, אמא פחות, אחי מאיר גם ידע עברית. מוכרי ציוד לימודי התייחסו תחילה בבוז לילדי החוג אך עם הזמן השתנה היחס משום שלא רצו להפסיד קונים מפני שהילדים קנו אצל מי שהבין עברית.

בשנות ה 30- הגיע לעירנו השליח שרירא, מא"י מטעם קרן היסוד, הוא היה קרוב משפחתנו ובקר בביתנו. כל תנועות הנוער הציוניות פעלו בעיר, השומר הצעיר, החלוץ הצעיר, גורדוניה ובית"ר. בחופש הגדול כשעליתי לכיתה ה' הצטרפתי ל"החלוץ הצעיר" כי שם במועדון היה שולחן הפינג פונג היחידי בעיר.

גרוכוב 1938-1939

עם גמר בית הספר הגעתי לפרשת דרכים, התלבטי מה לעשות? – להישאר בבית ולעסוק במסחר עם אבא לא רציתי. מנגד בתנועת הנוער חונכתי לעבודת כפיים ולעבודה וחיים במסגרת קיבוץ. התעניינתי איך אפשר יהיה להגיע לארץ ישראל. רציתי להגיע לבן שמן אך לא עלה בידי. ניסיתי

להצטרף לבית ספר עברי חקלאי בעירה בשם לודמיר )בפולין, לא רחוק מקורץ( אך גם זה לא הצליח.

בפולין היו קיבוצי הכשרה שדרכם עלו לארץ ישראל ובנוסף הם גרמו למהפכה ברחוב היהודי בכך שבפעם הראשונה בחורים יהודים עבדו בעבודות כפיים קשות למשל במחצבה, בבתי חרושת, בסלילת כבישים כחוטבי עצים ובעבודות נוספות שיהודים לא עבדו בהן. בחורות יהודיות

עבדו כעוזרות בית, ניקו וכיבסו אצל בעלי בתים. היו נשים רחמניות שאצלן עבדו חברות קיבוץ שהציעו להאכיל אותן בזמן העבודה, אך החברות סרבו משום שחוקי ההכשרה אסרו לקבל כל טובת הנאה מבחוץ. תפקידי ההכשרות היה להתרגל לחיי שיתוף )בקיבוץ(, לעבודה פיזית, לחיי חברה, ללמוד עברית.

היו חברים שבילו בהכשרה - 5-4 שנים. המנדט הבריטי הקציב מדי פעם סרטיפיקטים )אישורי עליה לארץ ישראל( לתנועה הציונית. חלק קבלו קיבוצי ההכשרה. כמובן שהסרטיפיקטים אף פעם לא הספיקו. תנועת "החלוץ הצעיר" חינכה לעבודה ולעליה לקיבוץ. למעשה בית הספר ותנועת הנוער השלימו אחד את השני והם שקבעו את דרכי בחיים.

ב 8-1937- התחיל ה"חלוץ" בארגון עליה ב' ולשם כך הכריז על גיוס של חניכי תנועות הנוער להכשרות )הייתה סכנה שקיבוצי ההכשרה יתרוקנו משום שהעובדים בהכשרה החלו לעלות ארצה והיה צריך למלא את מקומם(. לאחר פסח 1938 יצאתי להכשרה של תנועת ה"חלוץ" שכיוונה אותי לקיבוץ גרוכוב, פרוור של וורשה. בגרוכוב היה משק חקלאי : רפת, לול, סוסים, גידלנו ירקות, הרבה רברבר )סוג ירק למאכל( וחממות. חלק מחברי ההכשרה עבדו במשק החקלאי אחרים עבדו במפעלים שונים בוורשה. שלושה חברים עבדו קבוע בוורשה ולא חזרו כל יום למשק.

בזמנו לא ידע איש במה הם הועסקו. לאחר שנים נודע לי כי הם הועסקו על ידי יהודה ארזי וכתריאל כץ ברכישה והברחת נשק להגנה בארץ. באזור של הקיבוץ לא גרו יהודים בכלל אלא רק פולנים מאד אנטישמיים שהתנכלו לנו רבות. מדי פעם זרקו עלינו אבנים, נפצו שמשות ובאחת האספות בערב נרצחה חברה מכדור שנורה דרך החלון )מאורע זה התרחש מספר שנים לפני שהגעתי לגרוכוב(. מרכז "החלוץ" בוורשה הקים הכשרה קיבוץ ימי בגדיניה )דנציג(. דובר שיעסוק בדיג אך יתכן שהכוונה האמיתית הייתה הכשרת ימאים לעיסוק בהעפלה. הטילו על גרוכוב לשלוח חבר אחד לאותה הכשרה אני הייתי בין שני המועמדים לתפקיד. החבר השני נשלח לגדיניה )אולי משום שהייתי

חדש מדי בהכשרה(. בהכשרה פעלו חוגים שונים, הפעיל ביותר היה שורות המגינים - ההגנה. כמו כן התקיימו קורסים בהדרכת שליחים מהארץ. אני הייתי מפקד ההגנה בגרוכוב ופעם בקרו אותנו גולדה מאיר ודוד רמז. הם קבלו את המסדר של שורות המגינים ממני. שליחים מהארץ שבאו לפולין בקרו אותנו הרבה משום קרבתה של גרוכוב לוורשה ובשל גודלה של ההכשרה. יצחק צוקרמן היה חבר בהכשרה בגרוכוב. החברים שעלו לארץ התרכזו ברמת הכובש, באלונים ועוד קיבוצים.

הרוסים בקורץ 1939-1941

בקיץ 1939 אסיפת הקיבוץ אישרה את עלייתי לארץ ישראל )גם עליה זו הייתה לא חוקית - בלתי לגלית(. זה היה כרוך בהוצאות כספיות להנפקת דרכון ליוון, איטליה או רומניה, לנסיעות ברכבת או באניה. עד להשלמת כל ההכנות והסידורים נסעתי הביתה לקורץ להתכונן לעליה. ב 1- בספטמבר אותה שנה הגרמנים תקפו את פולין בזמן ששהיתי בקורץ שעל גבול ברית המועצות. אין לי הרבה זכרונות מימי המלחמה ההיא אבל ארועי ה 17- לאותו חודש נחרתו היטב בזכרוני. ביום זה נכנס הצבא האדום לעירי וכבש גם את הצד המזרחי של פולין. היה זה יום שחור עבורי, מכה קשה משום שלא אוכל לעלות לארץ ישראל. באחד הימים נפוצה שמועה שהפולנים הודפים את הרוסים)הפולנים לחמו בשתי חזיתות גרמניה מצד אחד ורוסיה מצד שני(. ירדתי למרתף עם גרזן כי חשבתי להתנגד לפורעים האוקראינים והפולנים אם יבואו. רציתי להישאר בפולין ולא תחת שלטון הרוסים. רבים מאנשי העיר ברחו מהגרמנים ועברו את הגבול שנפתח לתוך רוסיה. באחד הימים נכנס אלינו הביתה אחד החיילים מהצבא האדום שהיחידה שלו עברה בקורץ ועשתה חניה קצרה, היה זה אחד הקרובים של אבא, מאז לא שמענו ממנו.

הרוסים התבססו די מהר והחיים חזרו למסלולם, נפתחו החנויות, מיד הרגשנו בחסרון של מצרכי מזון, נעלים, בגדים. התחילו התורים התחילו חקירות ומאסרים והיו שנשלחו לפנים ברית המועצות. גם אחי זומן לחקירה. בזמן הלחימה נסגרו בתי הספר ולאחריה נפתחו בתי הספר חדשים. על מנת לא להסתובב ולהתבלט נרשמתי ללימודים בבית ספר בו שפת ההוראה הייתה אידיש ולאחר זמן מה שונתה השפה לאוקראינית. התלמידים הצעירים למדו בבוקר ואנחנו הבוגרים יותר למדנו בשעות אחר הצהרים ובערב. בערב יום כפור לא רצינו ללמוד לכן גרמנו לקצר חשמלי עקב כך הלימודים הופסקו וכל התלמידים ברחו הביתה. 6 חברים עברית אסור היה לדבר אך למרות זאת התארגן חוג של 7שלמדו יחד בבי"ס "תרבות". נפגשנו בשבתות, שוחחנו בעברית דנו בנושאים האקטואליים והוצאנו כעין עלון, בכתב יד, בו ביטאנו את מחשבותינו. נושא אחד העסיק אותנו רבות: האם מלחמה בין רוסיה לגרמניה תשרת את ענינינו? האם זה טוב ליהודים? כל הרעיונות כוונו למטרה, מתי ואיך אפשר יהיה להגיע לא"י, דרך הרוסים או דרך הגרמנים. לא ידענו אז על הזוועות והרציחות של הגרמנים. הרוסים מסרו את העיר ווילנה, שהייתה שייכת לפולין, לליטא שהייתה עצמאית. פעילי "החלוץ" מוורשה עברו לווילנה שלא הייתה תחת כיבוש )לא רוסי ולא גרמני( בתקווה שאפשר יהיה לעלות לארץ. הייתה שם תנועה פעילה והיו קבוצי הכשרה )יצחק צוקרמן מוצאו מווילנה(. רק מעטים הצליחו להגיע מווילנה לא"י. כדי להגיעה לווילנה היה צורך להסתכן במעבר הגבול בין רוסיה לליטא ואכן יהודים רבים נתפסו במעבר הגבול והוענשו בהגליה לסיביר או הושמדו ע"י הגרמנים. היסטורית מתברר שהייתה שגיאה לעבור לווילנה ולא לרומניה שהייתה חופשייה זמן רב יותר. מווילנה שלחה התנועה שליחים למחוז של פולין שנכבש על ידי הרוסים לרכז לארגן ולשמור על קשר עם חברי התנועה. גם יצחק צוקרמן חזר מווילנה לוורשה להיות עם חברי התנועה. הגרמנים כבשו את ליטא ווילנה ורבים איבדו את חייהם. בעיר קובל, רכזו הגרמנים את היהודים בבית כנסת שרפו אותם חיים. על קיר בית הכנסת נשארו חרותים כתובות. אחת מהן הייתה 27.8.42 שיינדל שווארץ, רחל פוגלמן, לאה פיש, דוד אייזנברג- "קבוצת חלוצים". היו אלה חברים שהייתי אתם יחד בהכשרה בגרוכוב.

22 ביוני 1941

בתאריך 22.6.1941 הגרמנים תקפו את ברית המועצות ובשל כך הרוסים פינו מקורץ את חייבי הגיוס, ביניהם אחי מאיר, והעבירו אותם לפנים רוסיה. אני שהיתי בבית בתקווה שהרוסים יהדפו את הגרמנים. בתאריך 28.6.1941 יצאנו מספר חברים ברגל לרוסיה על מנת להתרחק מאזור הלחימה. לא לקחנו ציוד לשהייה ממושכת מחוץ לבית בתקווה לחזור הביתה בהקדם. עברנו את הגבול שנפתח לשם מעבר פליטים בעזרת

טרמפים בעגלות והגענו לנובוגרד וולינסק 30 ק"מ מקורץ. משם נסענו ברכבת לקייב )בירת אוקראינה(. 11 לילות ישנתי בגן הבוטני על ספסל, התרחצתי בנהר הדניפר. היה זה חודש יולי, לא היה קר. לא רציתי להתרחק מהבית, בתקווה לחזור בקרוב הביתה. הגרמנים התקדמו לתוך רוסיה ואני המשכתי לברוח וכך הגעתי לחרקוב. שם פזרו את הפליטים לכפרים, לקולחוזים. הייתה זו עונת הקציר ובכפרים חסרו ידים עובדות משום שהגברים גויסו לצבא. בקולחוז שיכנו אותי בדירה עם אמא, בן, שתי בנות, כולנו פליטים מקורץ. האם נשארה בבית, בשלה, כבסה ואנו יצאנו ליום ארוך של עבודה בשדה. אני עבדתי בקציר - אחרי הקומביין נגררה מזחלת שעליה נערם הקש ותפקידי היה לדחוף בקלשון את הקש שנאסף במזחלת. ארוחת צהרים בשלו הגויות בשדה מהמצרכים שסיפק הקולחוז. זמן קצר שהיינו בכפר הזה משום שחזית הלחימה התקרבה שוב

ולא נותרה לנו ברירה אלא לברוח שוב. הודענו למרכז המשק על כוונתינו לעזוב ובקשנו שידאג להביא אותנו לתחנת הרכבת הקרובה. הוא הציע לנו להיכנס למשרד לשם קבלת תשלום עבור ימי העבודה אך וויתרנו על התשלום משום שלא רצינו לגרום לבהלה בכפר. למחרת בבוקר, עגלה הסיעה אותנו לתחנת הרכבת של חרקוב משם נסענו ברכבת משא במשך יותר מחודש ימים.עברנו דרך קויבישב שעל הוולגה, בו התרחצתי. השלטונות דאגו יפה לפליטים ומדי פעם קבלנו גם ארוחה חמה באחת

התחנות. תנאי הנסיעה בקרונות המשא היו קשים בשל הצפיפות וחוסר תנאים סניטריים. שעות רבות הרכבת עמדה מלנסוע והעובדה שבכל 14 תחנת רכבת היו מים חמים וקרים הקלה במעט. מדי פעם נותקו קרונות וצורפו קרונות מרכבות אחרות ואנשים עברו מקרון לקרון לפי כוון הנסיעה. אני רציתי להגיע לאסיה התיכונה משתי סיבות: הקרבה לגבול הפרסי, משם היה קשר לארץ ישראל, ומזג האוויר שהיה נוח וחם יותר. לאחר נסיעה של 5-4 שבועות הגעתי לאוזבקיסטן.

. אוזבקיסטן 1941-1942

בקיבאוזבקיסטן פיזרו את הפליטים לקולחוזים, אך אין להשוות את

הקולחוז האוזבקי לאלה שבאוקראינה. רמת החיים באוקראינה הייתה

גבוהה בהרבה מאשר באוזבקיסטן. האוזבקים עסקו בעיקר בחקלאות:

בגידולי כותנה, פירות וירקות. בקיץ היה חם מאד ובחורף קר ומושלג.

נוסף לעבודה שלי בקולחוז עבדתי בעדור והפיכת אדמה אצל בעלי

הגינות הפרטיות בכפרים הרוסיים לשם הכנסה נוספת, משום שהקצבת

המצרכים בקולחוז הייתה לא מספקת. עבודה נוספת זו הייתה לא קלה -

במשך שעות השתמשתי באת חפירה או קלשון. התשלום כתמורה היה

בכסף או במצרכי מזון כגון : קמח , גריסים או תפוחי אדמה ולפעמים גם

ארוחת צהרים חמה וטובה.

האוזבקים מכניסי אורחים ויצא לי לא פעם לשבת כאורח עם קבוצת

אוזבקים. 10-8 איש אכלו ביחד אורז מבושל עם בשר כבש מתוך קערה

גדולה שהוצבה באמצע השולחן וכל אחד לפי תור מוציא את האורז בשתי

אצבעות ידו. באופן דומה גם המרק הוגש לכולם בקערה גדולה באמצע

השולחן וכף עץ אחת גדולה שימשה את כל המסובים, הכף עברה מיד ליד

וכל אחד בתורו לגם מן המרק.

לאט לאט עזבו הפליטים את הקולחוז ועברו לעיר הסמוכה וגם אני

איתם. עבדתי בעיר בעבודות שונות. באוזבקיסטן היו בתי תה בשם צ'יכנה

שבו האוזבקים נוהגים לשבת בחוץ על מחצלת עם קומקום תה ופיתות

ולשוחח שעות על גבי שעות. התקבלתי לקואופרטיב של בתי תה כאלו

בתור גזבר. מכרתי תלושים לקונים שתמורתם קיבלו קומקום תה

)התלוש הוחזר לקופסת קרטון שהייתה לידי, חלקם לשימוש חוזר(.

אנטישמיות לא הייתה שם משום שהאוזבקים המוסלמים לא הכירו

יהודים. הם לא נהגו לנעול בתיהם אך עם בוא הפליטים התחילו גנבות

בבתים ובשוק דבר שגרם ליחס עוין כלפי הפליטים ולשנאת יהודים

)משום שרוב הפליטים היו יהודים(.

בספטמבר 1939 כשברית המועצות כבשה את פולין היא העבירה שבויים

פולנים למחנות עבודה בסיביר. הממשלה הפולנית הגולה שבלונדון לחצה

על רוסיה לשחרר את חייליה. כשגרמניה תקפה את ברית המועצות

ב- 1941 הרוסים שחררו את הפולנים מסיביר והם )הפולנים( התרכזו

באוזבקיסטן, התארגנו ביחידות צבאיות והועברו לפרס. מעט יהודים

שהיו להם קשרים עם קצינים פולנים, הצליחו לעבור עם הפולנים לפרס.

לי לא היו קשרים כאלה.

עם א"י לא היה לי קשר. עכשיו אני יודע שבסמרקנד )אוזסטן( היה

גרעין של פעילי ה"חלוץ" מפולין שלהם היה קשר עם הארץ והיה גם גרעין

של פעילי השומר הצעיר.

מאוזבקיסטן גויסתי יחד עם רבים מהפליטים למחנה עבודה שבאורל

אורל 1942-1945

לאורל נסענו ברכבת בקרונות נוסעים ובדרך עברנו שטחים גדולים עם מרבצי מלח. כשנודע לנו שבאורל חסר מלח אספנו כמויות עצומות של מלח דבר שעזר לנו באורל. הורידו אותנו כ 300- ק"מ צפונה מסברדלובסק. שוכנו בצריפים שהיו מוכנים עבורנו ותפקידנו היה להניח פסי רכבת ולהקים תחנה חדשה. צריכים היינו לפורר אדמה קפואה

במכושים והאוכל שקבלנו בחדר אוכל אף פעם לא הספיק. בסביבה היו שדות תפוחי אדמה בהם נעזרנו להשלים את המחסור. היינו הרבה יהודים יחד והיה הווי יהודי, שרנו שירים יהודים, דברנו גם עברית, לא פחדנו מהשלטונות. חודש הקשר שלי עם ארץ ישראל ובמיוחד עם אחותי חיה שגרה בקיבוץ בית השיטה וגם קבלתי חבילות שנשלחו

דרך פרס. באותו זמן הרוסים התחילו להדוף את הגרמנים והתקבלה הוראה מגבוה

להעביר חלק מהחברה שלנו לאזור לנינגרד לתקן פסי רכבת. הסבירו לנו כי העברה היא רק לחצי שנה ולאחר מכן נחזור לאותו מקום. הלכתי לדואר בעיר הקרובה ובקשתי, שאם יגיע דואר עבורי, שישמרו לי אותו כי אחרי חצי שנה אחזור. כשעלינו לקרונות בדרך ללנינגרד, היו גויים שסחבו שקים מלאים בתפוחי אדמה משום שפחדו מהרעב. התברר שבלנינגרד תפוחי האדמה היו זולים בהרבה. לעומת זאת היהודים ידעו מה לקחת אתם כאשר לקחו אתם בגדים, לבנים, כלי מיטה - זה מה שחסר היה בלנינגרד. בדרך חזרה לאורל הבאתי אתי מזרון מלא עם טבק עבורו מייד כשחזרתי מלנינגרד פניתי לסניף הדואר לברר אם הגיע דואר עבורי. חבילות ומכתבים עבורי הועברו לסניף הדואר המרכזי במוסקבה. נמסרו לי מספרי החבילות אותם שלחתי למוסקבה, וראה איזה פלא, בשנות המלחמה הוחזרו לי ממוסקבה 6 חבילות מארץ ישראל. היו שם מצות

שקבלתי אותם לסוכות )הן נשלחו לחג הפסח אך אני שהייתי בזמן זה בלנינגרד( , נעלים, בגדים, דבש. את המצרכים שקיבלתי בחבילות מכרתי בשוק. עם כל חבילה קבלתי גלויה מפלתורס כתובה באנגלית, דבר שהווה הכשר - אישור שאני מוכר דברים שלי ולא עוסק בשוק שחור. איש מהשוטרים בשוק לא ידע אנגלית לכן בעזרת הגלויות נמכרו גם דברים אחרים בינואר 1945 קבלתי מכתב באורל מחברה מקיבוץ אלונים ,בה כתבה בין היתר על חבר שגם היה אתנו בגרוכוב, שהוא הגיע כבר ללובלין. הבנתי

את הרמז- אם הגיע בחור ללובלין סימן שעלי להתחיל לפעול ולעזוב את רוסיה. האפשרות היחידה לעזוב את מחנה העבודה היה רק דרך הצבא. ב- 1.3.1945 חוילתי לצבא האדום, במחנה האימונים נפגשתי עם גוי מקורץ הוא מסר לי כתובת של אחד היהודים שבעיר צ'לבינסק. היה זה חבר של אחי מאיר וכתבתי לו מכתב, כך נודע לאחי )שהיה עם חבר זה( שאני בחיים.

ב- 18.4.1945 קבלתי מדים חדשים ונשלחתי לחזית ובדרך שלחתי כמה גלויות לאחותי שהייתה בבית השיטה )גלויות אלה קבלתי מאחותי והם אצלי.

רומניה 1945

ב- 2.5.1945 עצרה הרכבת בבוקרשט )בדרכי לחזית(. היינו כתת יהודים

שתכננו להסתלק מהצבא הרוסי, והיה אתנו יהודי מרומניה שהכיר את

בוקרשט. חיילים בדרך כלל רצו לקניות בשוק, אך אותנו הוביל הרומני

לסביבה בה גרו יהודים, שמייד ניחשו מה רצוננו וכוונו אותנו לבית הרב.

היינו 7 יהודים כשהגענו לבית, ליד הדלת, 4 מאתנו התחרטו וחזרו

לרכבת. 3 נשארנו אצל הרב וקבלנו בגדי פליטים, שרפו לנו את התעודות

ו"נהפכנו" לפליטים. הלכנו למרכז הפליטים לקבל עזרה. ברומניה הייתה

כבר פעילה התנועה הציונית ובמרכז הפליטים פגשתי חבר מגרוכוב

שעבד בתנועה. בבוקרשט היו אז צביה לובטקין, אבא קובנר מיכאל גלס

ועוד פעילי תנועה. הם הקימו את התנועה בשם "חטיבת שרידי מזרח

אירופה". הם רצו להביא את האיחוד בין כל המפלגות לארץ ישראל.

הייתה זאת מסגרת שאיחדה את השומר הצעיר עד בית"ר.

ב- 9.5.1945 השתכרתי הייתה זו הפעם היחידה שהייתי בגילופין ביום

גמר המלחמה והכניעה של הגרמנים.

לא רציתי להישאר בבוקרשט שם היו הרבה רוסים ונשלחתי לקיבוץ

בעירה מחוץ לבוקרשט.

"חטיבת שרידי מזרח אירופה" לא החזיקה זמן רב, כבר בניסיון הראשון

לא עמדה במבחן כאשר החטיבה קבלה מספר סרטיפיקטים )רשיונות

עליה לארץ ישראל( הם חולקו כמובן לפי התנועות. הציעו לי לעלות עם

סרטיפיקט אך וויתרתי בשל הסכנה להיתפס על ידי הרוסים.

רומניה הייתה מלאה בחיילים רוסים, על המועמדים לעליה לארץ היה

לעבור ועדות וחקירות, ידעתי שאנשי "הבריחה" דואגים להעביר את

הפליטים לאיטליה. אכן לאחר זמן לא רב קבלנו, הפליטים, תעודות

גדולות של הצלב האדום כתובות ב 3- שפות )באנגלית, צרפתית ורוסית(

בהן כתוב היה שאנו חוזרים הביתה לטירול.

היינו בקבוצה 10 אנשים ועם התעודות הגענו לאזור הגבול עם אוסטריהבגבול נתקלנו בחיילים אמריקאיים והראנו להם את התעודות, אך הם

החזירו אותנו לשטח הרוסי. לא התייאשנו והמשכנו ללכת הלאה מספר

22

קילומטרים נוספים ושוב עצרו אותנו הפעם חיילים רוסיים. הראנו את

התעודות ואחד החיילים הלך למשרד לשאול את הקצין האם להרשות

לנו לחצות את הגבול. כשהחייל חזר הבנתי שאמר כי הקצין ישן ולמרות

זאת החייל החזיר לנו את התעודות והראה לנו איך לעבור את הגבול.

אחרי שחצינו את הגבול לאוסטריה עלינו על הרכבת הקרובה בה נסענו

לווינה לבי"ח רוטשילד,בו רכזו הרבה פליטים.

ווינה הייתה אז מחולקת ל 4- אזורים: רוסי, אמריקאי, אנגלי וצרפתי.

לפי ההנחיות של אנשי הבריחה, נסענו דרך זלצבורג ועברנו ברגל

לאיטליה דרך מעבר ברנר שבהרי האלפים.

1945 - איטליה 1946

לרומא הגענו ברכבת בערב ואף איש קשר לא חכה לנו גם איטלקית לא

ידענו לכן דברנו בינינו אידיש. שוטרים איטלקים עצרו אותנו כי חשבו

אותנו לגרמנים אך לבסוף הביאו אותנו למחנה בצ'נו צ'טה, עיר הסרטים.

למחרת השתחררתי וקבלתי חדר בבית מלון כאשר הספקה וחבילות מזון

קבלתי מאונרר"א.

ברומא היו אז הרבה חיילי הבריגדה מא"י שרבים מהם חפשו פליטים

ודאגו להם, אני חיפשתי את קרבתם של החיילים. טיילתי ברומא ובקרתי

בוותיקן )נותרה לי תמונה של האפיפיור בה רשום תאריך הביקור -

. ) אוגוסט 1945

חיילי הבריגדה דאגו להקים חבר פעילים עבור מחנות הפליטים שרכזו

באיטליה כשהם אוספים, מבין הפליטים, יוצאי תנועות נוער יודעי עברית

ושלחו אותם לסמינר בווילה בצפון איטליה. במחזור בסמינר בו

השתתפתי השתתפו גם דב שילנסקי ויצחק ארד )מ"יד ושם"(. בסמינר

למדנו מקצועות כציונות ,מולדת, היסטוריה שירי א"י ועוד.

בגמר הסמינר פוזרו המשתתפים בכל איטליה, אני ביקשתי לעבור לדרום

איטליה, לבארי. בבארי במרכז הגעתי למועדון הקצינים וראיתי שעל

דלתו תלוי היה שלט, הרב הצבאי. היה זה שמריה צמרת, מבית השיטה,

שביחד עם יהודה ארזי ועדה סירני היו בין מארגני העפלה.

משם נשלחתי לקיבוץ "דרור" שבפורטו טריקסה. הרכב האנשים

בקיבוצים היה מקרי, לפי האנשים שהגיעו, מגרמניה או מכל ארץ אחרת

מאירופה והיו ביניהם גם יוצאי תנועות נוער. צורכי מחיה קבלנו

מאונרר"א. דאגנו לארגן חיי תרבות, מסיבות ליל שבת, חוגים, הוצאנו

עלון ועיתון קיר. כל קבוץ ארגן את פעילויותיו לפי יכולת החברים שלו.

דאגנו להעסיק את האנשים, ארגנו בית מלאכה די גדול שהיו בו מכונות

תפירה, ועסקו בו גם בעבודות עץ ואבן. נגר בנה סירה )הקיבוץ היה על חוף

הים( בה שטנו בים.

היה אתנו חבר - שמואליק גולדשטיין )בתמונה מימין( שחלה ונפטר,

כאשר את שנות המלחמה עבר ביערות עם הפרטיזנים

הוא נפטר בטריקסה וערכנו לו הלוויה , את המצבה הכין אחד החברים.

)למעלה תמונתו ותמונה מטקס גילוי המצבה - תמונות שהעברתי

למוזיאון בלוחמי הגיטאות להנצחה.

בקיבוץ היו 20 נערים ונערות עד גיל 18 והפרדתי את פעילותם מעיסוקי

יתר חברי הקיבוץ. פעילותם התחילה בהתעמלות בוקר, ואחר כך במשך

ארבע שעות לימדתי אותם. קראנו לקבוצה בשם "הצנחנים" על שם

הצנחנים שצנחו באירופה בשנות מלחמת העולם השניה בכדי לעזור

ליהודי אירופה.

קבוצה זו עלתה לאניה בשם "פדה" בדרכם לארץ ישראל אך בתחילת

אפריל 1946 נתפסה האניה ע"י המשטרה האיטלקית והיא הובלה לנמל

לה-ספציה. האיטלקים והאנגלים דרשו מהמעפילים לרדת לחוף אך כמובן

שהמעפילים לא הסכימו ואף הכריזו על שביתת רעב, כאשר גם מוסדות

הישוב בארץ הצטרפו לתמיכה בשביתה. לאחר משא ומתן ארוך הועברו

המעפילים לשתי אניות אחרות, על שם "דב הוז" ואליהו גולומב" ואיתן

הגיעו לארץ ישראל.

בבארי

נקראתי לעבוד במרכז החלוץ בבארי, מקום ששמש למפגש אנשי פלמ"ח

שעסקו בהעפלה. עבדו שם שליח מאשדות יעקוב, אברהם ריקליס ועוד

שני חברים. באחד הערבים הייתי לבד במשרד כאשר נכנסו שני אנשים

גבוהים שדברו ביניהם אנגלית ושאלו על חיים אפלבוים )שמו הבדוי של

השליח(. נבהלתי משום שחשבתי שהם מהבולשת והם עוקבים אחרי

ההכנות להעפלה אך התברר שהיו אלה יהודה ארזי ויגאל אלון.

במוצאי יום כפור 1946 עזרתי להעביר מעפילים מהחוף בסירות לאנית

מעפילים בשם "ברכה פולד", מאושרים ושמחים היינו לאחר ההפלגה.

אלתר גולדמן, שליח מקיבוץ שפיים, שישב ברומא ביקש ממני לעבור

לרומא ללוות קבוצת נוער לארץ אך סרבתי משום שנודע לי כי אחי בדרכו

לאיטליה ורציתי לעלות לארץ ישראל ביחד אתו. )עם הריפטריאציה של

יהודי פולין מברית-המועצות, הגיע אחי לאוסטריה(.

לאחר זמן נודע לי, כי לאניה "ברכה פולד", הצטרפו עוד 100 מעפילים,

שהיו קודם בספינה קטנה בשם "אלמה אטה", וביניהם הקבוצה שמנתה

כ 50- בני נוער שהוצע לי להצטרף אליה.

בסופו של דבר קבוצה זאת הגיעה לקיבוץ בית-השיטה וחלקם היו בין

מקימי קיבוץ לוחמי-הגיטאות וחיים שם עד היום.

העפלה 1947

אחי מאיר, הגיע לאיטליה ויצאנו למחנה בו רכזו את המעפילים לפני

ההפלגה לארץ ישראל. היה זה בחורף כשהגיעה ספינה ועלינו עליה כ- 800

איש והצפיפות בה היתה נוראה כי כל אחד קיבל דרגש צר והתנאים היו

גרועים. 8 ימים הסתובבנו ליד החוף משום שהמנוע התקלקל וקבלנו

הוראה לרדת לחוף על מנת לתקן את האניה. ביו האנשים היו שאמרו כי

הם מוותרים על העליה לא"י בשל התנאים הקשים ובשל ההמתנה

הארוכה בנוסף היתה התמרמרות רבה, בכי, רוגז וצעקות. בלית ברירה

חזרנו לחוף והספינה נגררה לתיקון.

הגיעה גם אניה משוודיה שיצאה משם באופן חוקי עם פספורטים לקובה.

התנאים בה היו טובים בהרבה מאשר באניה הקודמת וכל ה- 800 עלו

עליה. היתה זאת אנית המעפילים בשם "ארלוזורוב" או "אולואה" בשמה

הקודם. לובה אליאב ששימש כמפקד האניה כתב ספר על קורות האניה

בה הפלגנו לא"י. מטוסים אנגלים גילו אותנו וכשנכנסנו למים

הטריטוריאליים של א"י הקיפו אותנו 6 משחתות בריטיות. מלחים

בריטים ניסו לעלות על הספינה שלנו והתפתח מאבק כאשר זרקנו עליהם

מכל הבא ליד כדי למנוע מהם לעלות לאניה. כמה חיילים הצליחו לעלות

והם היו זמן מה שבויים בידינו לאחר שזרקנו את הנשק שלהם לים.

לבסוף האנגלים השתלטו על האניה והעבירו אותנו לאניות גירוש שלהם.

היו מעפילים שקפצו לים בניסיון להתחמק מהבריטים אך בחוף היו הרבה

חיילים אנגלים שאספו את כולם והעבירו אותנו לקפריסין.

כעבור חודש הגיעה האוניה "שבתאי לוז'ינסקי" שתוקנה ולקחה עולים

אחרים.

אולואה 1947

בפגישת מעפילי שבדיה שהתקימה בשנות ה- 60 ספר לובה אליאב בין

היתר: אנית "אולואה" הייתה יוצאת מן הכלל בכל קנה מידה, היא

עשתה את הדרך הארוכה ביותר מבין כל האניות בעליה ב' מבחינת

מרחק. "אולואה" נרכשה ע"י יהודי ניו-יורק כשבמקור היתה זו אנית

מלחמה מימי מלחמת העולם הראשונה. הצוות כלל אנשי פלי"ם, מלחים

יהודים מתנדבים מארצות הברית וספרדים. האניה הגיע לצרפת ושם

הוצאנו כל מה שהיה בפנים והכנו אותה להעפלה. מצרפת יצאנו לכוון

טרלבורג שבשוודיה לקלוט בה כ- 2000 מעפילים אך בדרך קבלנו הודעה

שנמל טרלבורג קפוא ולכן עגנו בקופנהגן. נמל זה היה בשליטת הבריטים

ומנהלת הנמל קבלה פקודה מהאנגלים לעצור את הספינה. למחרת עלה

מפקד הנמל עם פמליה של קצינים לאניה והזמנתי אותו לתא שלי אך

הוא בקש לראות את פנים האניה בה היו 10 קומות של דרגשי שינה

ושילוט בעברית )למטבח, לחדר האוכל לשירותים(. מפקד הנמל פנה אלי

ושאל, מי אתה? עניתי אני הולנדי מהוטריך, לומד בסורבון, רציתי

להרוויח כמה דולרים. החזקנו בפספורטים של הונדורס. אמר הקצין:

אתם נוסעים כמה ימים, לא חשבת מה יעשו השבדים באניה זו? אמרתי

כי חשבתי אולי נתן אותה לחברה השבדית הם יקחו אותה לארקטיק,

לקוטב הצפוני ויעשו אקספרימנטים בדגים כאשר כל דג ישימו בדרגש,

יסמנו מ 1- עד 1000 . התכופף הקצין אלי ושאל:וכמה שלמו יהודי ניו-

יורק עבור האקספרימנטים האלה? מה אתה מדבר אמרתי. לא לא, לא

אמרתי כלום אמר הקצין. בקש הקצין מכל האנשים האחרים לצאת

ואמר לי: תשמע אתה לא הולנדי, אתה יהודי מא"י עם דרכון מזויף.

אתם נוסעים עכשיו לשבדיה לקלוט 1000 יהודים פליטי השואה. חלק

מהם היו בידי כאשר אני הייתי חלק מהמחתרת והעברנו את היהודים

בסירות דייג לשבדיה. תדע הלב שלי אתכם . לא אתן שיגעו בכם לרעה.

בעוד יומיים יפשיר הקרח, יתפנה נמל טרלבורג ותוכלו להפליג. ושאל

39

אתה זקוק למשהו? וודאי עניתי, אני זקוק לדלק, אני זקוק למים למזון.

שאל הקצין, איך תשלם? עניתי, יש לי דולרים. למחרת הגיע סוכן וספק

לנו כל החסר.

הגענו לשבדיה והשבדים ידעו לאן האניה נוסעת, הם תארו לעצמם. הם

רצו להופיע כנייטרליים ועשו בקורת על האניה, שאלו לאן אנו נוסעים.

אמרנו נצא ללהבר, משם באניה טרנס אטלנטית עם וויזות קובניות

לקובה. למחרת בבוקר הגיעה רכבת עם העולים. היו אלה המעפילים

הנקיים ביותר, המצוחצחים ביותר הם באו עם מזוודות והמסודרים

ביותר. צריך היה לטפס בלב הים מסירה לאנית המעפילים בסולם

חבלים. את המזוודות שמו במחסן האניה, לא היה מקום בדרגשים. עלו

כ- 800 איש הרוב בנות.

צריכים היינו לצאת בערך בשעה 5 אחר הצהרים. ידענו שהאנגלים יכולים

גם פה להתערב ולעצור. כל רגע היה יקר לנו. מתקרבת השעה 5 , אני פונה

לקולונל השבדי ושואל: האם יכולים אנו להרים עוגן? לא עונה הקולונל

מחיל הים. ואני הלב שלי מתחיל לפעום. כעבור רבע שעה . שוב לא. למה?

צריך לחכות. פעם שלישית ורביעית. חשבתי שאנחנו נכנסים לצרה נוספת.

שעה מתקרבת מכונית יפה, ועוד מכונית. מסביר לי הקולונל ¾ כעבור

מחיל הים השבדי: רצינו שתצאו קצת מוקדם יותר, אבל חשבנו, אתם

נושאים אתכם מטען אנושי יקר, אתם נוסעים לדרך ארוכה. אנשים אלה

היו אורחים שלנו במשך שנה שנתיים. האניה צריכה לעבור דרך

המייצרים האלה בין שבדיה לדנמרק. הם מלאים מוקשים מכל

המלחמות. גם הגרמנים וגם הרוסים זרעו הרבה מוקשים. החלטנו להביא

לכם את הנווט הטוב ביותר עם המפות המעודכנות ביותר. ואז הוציאו

אותנו ללב הים והפלגנו.

אחרי הסערה בביסקיה, שאנית מלחמה פורטוגזית טבעה בים באמצע

החורף, במקום שידוע כבית קברות של אניות שנים רבות. בביסקיה

הזאת נכנסנו בסערה הגדולה ביותר. אבדנו את כל השליטה על ההגה ועל

כל המכשירים. מה שהציל אותנו זה המבנה הטוב של האניה. זאת היתה

אנית מלחמה בנויה מצוין. באותו זמן אבדנו את כל הטנקים עם הדלק.

40

אחרי שעברנו את זה, נכנסנו מים הטריטוריאליים של אלג'יר, שם

התחלנו לנסוע לאט לאורך הים התיכון. מטה העפלה בארץ החליט

שאניה זאת נוסעת יותר מדי בלוקסוס ויש מקום לעוד 1000 מעפילים.

קבלנו הוראה לקחת עוד עולים מאיטליה.אני קראתי לכם, היה לנו המון

זמן ללמוד. למדנו תנ"ך, היו חוגים. ראשית צריך היה לפנות מקומות

לעוד 1000 איש. ידענו שהגיע הסוף למזוודות.די המזוודות צריכות ללכת

לים ובמקומם לקלוט עוד עולים. אמרתי לכם מה עומד לקרות.פחות

מזוודה יותר מעפיל. לא היה קושי לשכנע אתכם. זה המעט שהצלחתם

לאסוף בשבדיה, צריך לזרוק לים. וכך עשיתם. מי שהיה מצלם אותה,

הייתה זאת אניה מיוחדת במינה. אנית מלחמה עם מבנה מוזר מאד

ומאחוריה שובל ארוך חביות, מזוודות ,ותחתונים וחזיות מכל הצבעים.

ולילה אחד הגענו לחופי איטליה והעלינו עוד 800 מעפילים. יתר קורות

האניה ונוסעיה מסופר בספר של לובה אליאב, "אולואה".

עוד סיפר ארטור באותה פגישה :הנשיא ניקסון לאחר מלחמת העולם

השניה, כשהשתחרר מהצבא, התחתן, ורצה לערוך את ירח הדבש. מאחר

והוא לא היה עשיר ביותר הוא חפש ומצא אנית משא שהובילה בננות,

הייתה זאת "אולואה" ששנתיים אחר כך הביאה 2000 עולים לחופי

הארץ.

קפריסין 1948

בקפריסין מצאנו "עולם" אחר לגמרי, הוכנסנו למחנה מעצר - מחנה סגור

וגדרות תיל מסביב כשחיילים אנגלים עם נשק שומרים במגדלי שמירה

שלא נברח.

רוב המעפילים באו מאורגנים בקיבוצים, מוגדרים לתנועות ולמפלגות.

הוקמה מזכירות משותפת, נפתחה קנטינה, מן כל-בו, לשרות המעפילים.

למחנה הגיעו הרבה שליחים מהארץ והיתה פעילות ענפה של התנועות

וחיי תרבות יפים. קמו להקות שהופיעו בהצגות, מקהלה בניצוחו של

ארנסט הורביץ מבית השיטה. אנשי ההגנה והפלמ"ח אימנו מעפילים

לקראת החיים בארץ ישראל, אורגנו קורסים ובסודי סודות נחפרה

מנהרה מהמחנה החוצה.

גרתי

רוב המעפילים היו מנותקים מהעולם - לא היה רדיו ולא היו עיתונים.

נקבעה מערכת עיתון שבה הייתי חבר שפרסמה עלון ידיעות. למחנה הגיע

עתון באנגלית שהופיע בקפריסין ע"י היוונים ושליחים שהגיעו מהארץ

הביאו גם הם עתונים. ריכזנו את הידיעות שמצאנו במשך היום ובערב

הייתי מקריא אותן ברמקול למאות אנשים שהתאספו בכיכר המרכזית

לשמוע את החדשות. במחנות אחרים היו תולים את העלונים על לוח

42

המודעות. עלונים אלה שהוצאנו בקפריסין נמצאים במוזיאון ע"ש יצחק

כצנלסון בקיבוץ לוחמי הגיטאות.

רבים ודאי זוכרים את היום בו החליטו באו"ם על חלוקת הארץ והקמת

מדינה יהודית, המונים יצאו בשירה ובריקודים. באותו זמן כבר היה לנו

רדיו במחתרת.

יום שישי אחד הגיע שליח מהארץ ובעיתון שהביא הייתה ידיעה מרעישה

על אנית מעפילים ובה 4500 מעפילים, "יציאת אירופה תש"ז" או

אקסודוס.

בקפריסין הכרתי את קבוצת "שרשרת" והצטרפתי אליהם. הייתה זאת

קבוצה מאורגנת יפה עם פעילות תרבותית רבה: ערכו קבלות שבת , ימי

הולדת וגם חתונות, גם השליחים מהארץ במיוחד מנחם אורן ומקס

צימלס אהבו לבלות במחיצת חברי שרשרת. כל חברי הקבוצה עבדו

ובתמורה קבלו מצרכים שהוכנסו למחסן המשותף של הקבוצה.

בית השיטה 1960

בתחילת שנת 1948 הגעתי מקפריסין לקיבוץ בית השיטה בו נפגשתי עם

אחותי אחרי נתק של 12 שנים. הצטרפתי למשפחתה שעזרה לי להיקלט

ולכן תהליך הקליטה לא הייתה קשה עבורי. מטע הזיתים נקבע למקום

העבודה שלי ומצאתי עניין בעבודה בעיקר בשל ניסיונות מעניינים שערכנו

והקשר עם תחנת הניסיונות שברחובות.

נוסף לעבודה טפלתי בעולים שהגיעו מפרס וגם לימדתי אותם עברית

בקיץ 1948 בזמן מלחמת השחרור, גייס הקיבוץ המאוחד חברים

מהמשקים שלו לעזרת קיבוץ שפינה את החברות והילדים מהמשק. בית

השיטה שלח קבוצת חברים לעזרת עין גב ואני ביניהם. קבלנו כסף לנסיעה

ומעט כסף נוסף לכל מקרה. אני קבלתי את הכסף עבור כולם וכשחזרנו

לבית השיטה החזרתי לקופת המשק את עודף הכסף שנשאר. לעומת זאת

לאחר זמן רציתי לקנות רדיו אך כסף לא היה לי, מה עשיתי? מצאתי

עבודה מחוץ לבית השיטה. בימי החופש השנתי יצאנו בבוקר עם

סנדוויצ'ים, אני ועוד חבר עולה כמוני לכפר יחזקאל, שם חפרנו יסודות

לבאר שבנו ובכסף שקיבלנו תמורת עבודה זו קנינו מכשיר רדיו.

את השרות הצבאי עשיתי בפיקוד הדרום.

45

בבית השיטה נישאתי לחווה ברסלר מנחשולים. בבוקר יום החופה עבדתי

במטע, היה זה יום גשום וכשחזרתי מהעבודה מצאתי את האורחים

מחכים לי בחדר בצריף יושבים על המטה.

החופה

החופה התקיימה בכפר-יחזקאל ולאחריה הוגש כיבוד קל בחדר-האוכל

של בית הספר.

בבית השיטה נולדו לנו שני בנים, אילן וחגי.

נחרתו בזיכרוני שני דברים המלמדים משהו על החברה שם. לפני קום

המדינה, באו לבית-השיטה מספר משפחות, מעפילים, עולים מקפריסין,

יוצאי השואה. מצוקת השיכון הייתה גדולה אךחברים ותיקים פינו את

השיכון שלהם ועברו לגור באהל כשאת הצריף שלהם מסרו לעולים.

בשנות ה 50- חל הפילוג בקיבוץ-המאוחד ומספר לא קטן של חברים עברו

מבית השיטה לאילת-השחר. לבית השיטה עברו חברים מתל יוסף,

כשרבים מהם היו בנים צעירים שבאו בלי הוריהם. לאחר מספר שנים

התחילו לבנות שכון וותיקים אליו עברו לפי וותק ואז התברר שהוותק של

בני תל יוסף רב יותר ממשפחות העולים. מוסדות בית השיטה החליטו

להקדים את התור של משפחות העולים לפני בני תל יוסף וחברי המשק קבלו זאת בהבנה.

בשנת 1960 עברתי עם חוה והבנים אילן וחגי לנחשולים.

נחשולים

לנחשולים הגענו מבית השיטה אני, חוה והבנים אילן וחגי. נחשולים היה

אז קבוץ קטן ובו פחות מ 100- חברים. באנו בכוונה לחזור לאחר שנה אך

בתום השנה, מזכירות נחשולים בקשה מבית-השיטה להאריך את

שהותינו בנחשולים )יש לי התכתבויות בנידון(. בית השיטה דרשה

ממזכירות הקיבוץ-המאוחד לכלול אותנו במסגרת הגיוס לישובים

צעירים. הקיבוץ-המאוחד הסכים להכיר זאת במסגרת השוואת הגיוס

אך לנו זה לא שינה דבר. כשהגיעה עת ההכרעה התלבטנו רבות ולבסוף

סיכמנו שהיותינו בנחשולים חשובה יותר משום שנוכל לתרום יותר

מאשר בבית-השיטה. זה היה הנימוק והסיבה העיקרית להישארותינו

בנחשולים. אני צורפתי לצוות של עובדי הבננות שהיה צוות טוב וחבריו

התמידו שנים ואף הצליחו להעביר את ריכוז הענף לדור הבנים.

חוה עבדה בחינוך של הגיל הרך. אילן צורף לכיתה א' וחגי נכנס לגן. בנחשולים נולד לנו הבן השלישי אסף.

את מלחמת יום הכיפורים עברנו כששני הבנים הגדולים משרתים בצבא,

אילן בחיל האוויר וחגי בשריון.

במשך השנים הבנים התחתנו, הביאו לנו נכדים ונהינו לסבא וסבתא.

בשנות השבעים עברתי לעבוד בהנהלת החשבונות עד לתחילת השינויים.

לציון הערב בו הוקדש מלאות לי 80 ,קבלתי תיק שחווה'לה הכינה

בארכיון ובו חומר על הפעילות שלי בנחשולים.

מספר משפטים מתיק זה:

באפריל 1967 ערכנו מסיבת בר מצוה לכיתת צדף. הנושא העיקרי מסביב

לבר-מצווה היה הצטרפות בני ובנות הכיתה לנוער העובד. השתתף בערב

זה דוד הכהן, אבי הנוער העובד. בתוקף תפקידי הכפול, כמזכיר וכאב של

אילן פתחתי את הערב וברכתי את ילדי הכיתה. הנה מספר משפטים

מאותה ברכה.

"מחזור שלישי של בנינו מגיע עתה לגיל המצוות.....מהיום והלאה לא רק

ילדים ותלמידים. מצטרפים אתם לתנועה ארצית, לנוער העובד והלומד.

חברים בחטיבת בני הקיבוץ המאוחד של הנוער העובד. תנועה אשר

משורשיה ינקנו, בה התחנכנו. היא