פרחיה – אימא אהובה. קורות חיים
אימא שלנו - פרחיה,
נולדה בתל אביב הקטנה בינואר 1927, למשפחת ביגלמן.
אביה – אלכסנדר,עבד כמנהל חשבונות בחברה שמכרה זיפזיף, שהועמס בשקי יוטה גסים על גב גמלים. ואמה –
יהודית היתה עקרת בית. אחיה יוסף (ג'ו) נולד כ- 4 שנים אחר כך. אלכסנדר ויהודית עלו לישראל מרוסיה, והקימו בתל אביב בית יהודי דתי של שבת, חגים, ובית כנסת. בבית דיברו עברית ויידיש.הפרנסה היתה בדוחק, והילדים למדו להסתדר עם המעט שהיה –כדור מעיתונים ישנים, בובה מסמרטוטים, וחצי מנת גלידה לכל אחד, פעם ב...
אימא היתה ילדה חייכנית ונוחה, שידעה להסתפק במה שיש. על ביישנותה הטבעית חיפתה בצחוק מתגלגל ומעשי קונדס עם חברים. מילדה מתוקה התבגרה והפכה לאישה יפהפייה. בסוף כתה ח' עזבה אימא את בית ההורים ועברה לחיות במשק פועלות. אחר כך עברה הכשרה ימית של הנוער העובד, שרתה בפלי"ם, ושהתה עם חבריה להכשרה 3 שנים בשדות ים ובשפיים.
איחוד חבריה להכשרה עם חברי הכשרת רמת הכובש, הוביל להיכרותה עם אבא,ליסוד נחשולים, ולנישואיהם.
יותר מכל אהבה אימא – פרחים. (פרחיה.. פרחים.. איזה צירוף מעניין), אך רוב שנותיה עבדה במחסן הבגדים. היא גם היטיבה לסרוג ולרקום והייתה זריזה מאד במלאכות אילו. הסוודרים, הכובעים, האפודות ונעלי התינוקות שהכינה חיממו ושימחו בני משפחה וחברים.
אימא היתה אישה שתמיד קיבלה את הדין, וגם כשנתקלה בקשיים – מעולם לא התלוננה. היא לא היתה טיפוס של קורבן.היתה לה המון סבלנות, יכולת הסתפקות במועט ואופטימיות טבעית, תמיד שמחה במה שיש לה. אחת התכונות היותר מופלאות וראויות לחיקוי שלה היתה היכולת שלה לסלוח. למחול ולעבור הלאה.
אישה פשוטה ותמימה היתה. הליכותיה הטבעיות אפשרו לאנשים שבאו במחיצתה להרגיש - הם עצמם, מתוך
נינוחות ובלא צורך להרשים. קל היה לצחוק או להשתטות איתה, לרקוד על שולחנות, לאכול קרמבו, לפצח גרעינים, ללכת לים, לשחות עד "קפריסין",ולהיבהל מרעמים. כי גם את עצמה לא לקחה בכבדות.לפעמים צחקה על צירופי המזון המוזרים שלה(ריבה עם זיתים למשל), על עודף משקלה, על ישנוניותה...
אימא אהבה מאוד לטייל. הטבע קרא לה. ואבא שהשתדל לשמח אותה לקח אותה לטיולים רבים. אימא היתה אז זורחת מאושר.
אם היתה שומעת מישהו שמצביע על עוול חברתי או מתלונן על משהו, היתה עונה בתנועת יד כזו שמבטלת, ומוסיפה: "מילא, כל עקבה לטובה. הכל לטובה".
נזכור אותך לעולם, אימא, ויהי זכרך ברוך
