דפי הנצחה

דף הנצחה לכרמי דינה ז"ל
(14/03/1935 - 04/04/2022) ( - )

קורות
חייה

דינה נולדה כבת בכורה ב 14.3.1935 בעיר איסטנבול בטורקיה בשם וונטורה קיסמט לבית מרים ואברהם מאיה. במשפחה היו 4 אחיות: עליזה , רחל, נירה והאח הקטן דוד, שנולד חודשים ספורים לפני שהמשפחה עלתה לישראל. הבית היה בית חם, מכניס אורחים ואוהב. דינה מעידה על עצמה כילדה טובה, שקטה ומנומסת. את ילדותה המתבגרת העבירה בצל מלחמת העולם השניה. האב היה ציוני והשתתף בתנועה ציונית.

ב -1949 הגיעה המשפחה באוניה לנמל חיפה ודינה אז כבת 13 שנים.

המשפחה שוכנה במחנות צבאיים של האנגלים באוהלים וקצת אחר כך במעברות. האב נפטר שנים ספורות לאחר העליה לארץ. האם עם חמשת ילדיה, ביניהם שני פעוטות, היו צריכים לפלס את דרכם בארץ החדשה ללא אב מפרנס.

בתקופת המעברות הנוער גויס על ידי הסוכנות והקיבוצים כדי להקל על המשפחות ולאייש ישובים חדשים. לדינה הרעיון קסם ואביה תמך בהחלטתה. קבוצת התורכים קובצה בכפר הנוער בית שמן, שם היא נפגשה עם מזל חברתה הטובה.

גם יודלה ויענקל'ה היו בקבוצה. הקבוצה הגיעה ב 1949 לערבות החול של נחשולים לעבודה וחינוך. דרורה היתה המורה המחנכת ויורם מושקט המדריך. 3 שנים חונכו בקיבוץ ששכן עדיין בכפר הערבי טנטורה. לקראת הגיוס התאחדה הקבוצה עם קבוצת נוער שבאה מיגור, והם שרתו בנח"ל בקציעות, שם נרקמה האהבה עם אהוב ליבה, כרמי, תימני צנום ורחב לב.

השניים נישאו ושזרו את חייהם זה עם זו ועם קיבוץ נחשולים במשך יותר מ- 68 שנים.

דינה השתלבה במערכת החינוך של הפעוטות. באופיה הקשוב ונעים ההליכות עזרה להרבה אמהות להכיר את סוד ההורות. לאחר מכן עברה לנעורים וגם שם שבתה את ליבות המתבגרים ביכולת ההקשבה וההבנה שלה.

בסוף הקרירה שלה עד גיל 80- יצרה, בשותפות עם אטה, עבודות יד שימושיות לחדרי תינוקות. גם שם הצטיינה בדיוק ותשומת הלב שבה עבדה.

לדינה וכרמי נולדו 4 ילדים: עפרה הבכורה, אבי, דורון ואורלי.

למרבה הצער ב אפריל 1974 אבי טבע בים והוא בן 14 שנה. זמן קצר אחרי כן נולדה אורלי. אורלי היתה בת 4 שבועות כשניפטרה בגלל מום בלב.

דינה אמרה תמיד שהחיים בקיבוץ עיצבו אותה. עד סוף ימיה נהנתה מנופי הים והחוף וממזלה לחיות במקום כזה יפה ונעים. היא ברכה את מזלה הטוב עם בן זוגה כרמי ועם משפחתה המורחבת שבקיבוץ : אחותה נירה ואחיה דויד ומשפחתם ודורון ומשפחתו, שדרים בקומה מעל ביתם בשנים האחרונות.

חייה הוקפו באושר במשפחתה, נכדיה, ואהוביה, בפעילויות לנפש ולגוף, בלימודים במיר"ב, בהשתתפות בהתעמלות מספר פעמים בשבוע וגם בטיולים והליכות בטבע .

ביום שני 4 לאפריל 2022 ליבה קרס והיא בת 87 שנים.

יהי זכרה ברוך

חיי עם דינה 5.4.2022

דינה אשתי אהובתי, חברתי לחיים במשך יותר מ68 שנה. לכאורה היינו שתי ישויות השונים האחד מהשנייה כמזרח ומערב אולם מחוברים בערכים משותפים של פתיחות, מוסר חברתי כבוד עבודה ואהבת המשפחה. היינו נערים בגיל צבא כשנפגשנו. היא בחברת נוער של עולים חודשים, רובם תורכיים שהתחנכה בנחשולים ואני בחברת נוער של ילידי הארץ שהוכשרנו ביגור. החזקנו את היאחזות הנחל בקציעות. שם בין חולות המדבר האימונים והשמירות פרחו החיים החברתיים ושם נרקם הרומן. שנינו צעירים ובישנים. היא עולה חדשה מטורקיה ואני יליד הארץ ממשפחה תימנית דתית. כשהצגתי את דינה למשפחתי היא מיד התקבלה במאור פנים ואהבה. כמובן שהתרבות המשפחתית הייתה שונה לחלוטין, אבל דינה קיבלה את הזרות בלב פתוח.

הערכים של הקיבוץ קסמו לנו ועיצבו אותנו. ערך העבודה, הערך החברתי, האהבה למקום וטיפוח הבית, בית נחשולים והמשפחה שלשנינו עומדת בראש סולם הערכים. "תן ככל יכולתך וקקבל מה שנחוץ לך " זה לנו לא רק אמירה. לדינה נכון לומר רק את החצי הראשון של המשפט. " תן ככל יכולתך" הנתינה שלה הייתה בלתי סופית ולעצמה ... לעצמה לא ביקשה דבר.

היינו זוג צעיר שרק התחתן ואביה נפטר באופן פתאומי. חיי המשפחה היו קשים מאוד ודינה לקחה את דויד אחיה הצעיר שהיה רק בן 7 אלינו לקיבוץ. עדיין לא היינו הורים אבל כבר היה לנו ילד בן7. באותה תקופה היו מגיעים חברות נוער, ילדי חוץ והכשרות לקיבוץ. כדי להעניק להם קצת תחושת ביית. הילדים, הנערים אומצו בבתי החברים. לנו תמיד היו "מאומצים" שבעיקר והרו דינה לקחה תחת חסותה, כי אני הייתי עסוק רוב זמני עם עבודתי ברפת יום ולילה. בכל השנים ניסינו ככל יכולתנו לתמוך במשפחה הקרובה ולהעניק מקום לבוא לחופשות ולהינפש מחיי היום יום הקשים. ביתנו למרות שלא היה גדול מחדר אחד, הכיל תמיד אורחים ומשפחה לפעמים לשבוע שלם. שנינו אמרנו שאם יש מקום בלב אז יש גם מקום בבית ובאיזה שהוא פלא כאילו קירות הבית מתרחבים. כמובן שתמיד הייתה לנו את התמיכה החברתית ותמיד ביתנו היה פתוח. באותה תקופה לא הכרנו את המילה פרטיות. משפחתה של דינה חיו בעיר בתנאים קשים. ברבות השנים גם נירה עם בניה נוספו לנו ואמה סבתא נונה. והשבט המשפחתי שלנו בנחשולים גדל.

באפריל 1957 נולדה לנו ביתנו הבכורה עפרה. היינו הורים לא מנוסים אך האושר היה גדול, גדול ומכופל בקרב חברה שכולם היו שותפים ולפלא. נולדו לנו 4 ילדים עפרה אבי דורון ואורלי. אבל גם אסונות היו מנת חלקנו. את אבי שיכלנו והוא רק בן 14 וחצי שנים, ומספר חודשים אחרי כן לשמחתנו נולדה בת בשם אורלי, ו אך לדאבוננו הרב היא נפטרה בגיל 4 שבועות. דינה מעולם לא נפרדה מהם.

דינה השקיעה את מרצה ונשמתה בכל דבר שעסקה בו אם זה קטן או גדול נתנה ללא גבול. היא הייתה לי חברה אהובה ובת זוגי כ68 שנה. סדר חיינו עד כמעט גיל 80 התבסס על שיגרת עבודה ובשעות הפנאי יצאנו לטיולים ביקורי משפחה וגם טיולים בחו"ל וביקורים בהולנד אצל עפרה. בשנים האחרונות נהנינו ביחד מתרבות הפנאי. מהלימודים במירב, טיולים, הופעות, סרטים, ממגוון הפעילויות לפנסיונרים. כמעט כל יום לעשות סיבוב הליכה מסביב למשק, בבריכות על שפת הים. כמעט לא עבר יום שלא הדגשנו על ששפר מזלנו לחיות פה בנחשולים המקום המקסים הזה. על שאנו מוקפים במשפחה וחברים, על הבריאות והחיוניות שלנו ועל זה שבורכנו אחד עם השני. הזוגיות בינינו, משום השוני הגדול בנינו, אינה מובנת מאיליו. עם השנים צמחנו אחד לתוך השני ועזרנו אחד לשני לבנות את עצמו כפי שהוא. דינה הייתה אומרת " כרמי מוביל אותי לכל מקום ואני אוהבת ונהנתה לנסוע אתו". מה אפשר לומר על דינה אשתי לסכם תקופת חיים שלמה לדבר עליה בשפת עבר??? אנחנו נפרדים פה מדינה. כמעט 50 שנים שנה שהגבעה הזאת מהווה חלק מחיינו. פה קבורים שני ילדנו. יותר מ25 שנה עבדתי וטיפחתי את ביית העלמין כדי שדינה לא תהיי עצובה מההזנחה. מידי זמן היא הייתה חייבת לבוא לבקר, לשים פרח ולנקות את המצבה. והיום היא מצטרפת אליהם. אני מודה בכל כולי על שזכיתי באישה כזאת ועל חיינו הנפלאים אהובתי. כבר מתגעגע. תהי נשמתך עדן

תודה לכל המארגנים על הדאגה והטיפול המסור.

אמא, אמא שלי

היום אנחנו מובילים אותך למשכבך האחרון. בעוד דקות אחדות נוריד את גופתך לבור. זה לא יהיה כבד . בסכהכל 35 גילוגרם. כמה דאגנו בשנים האחרונו למישקלך הירוד. אמא תאכלי. "לאלאלא אני סימתי", היתה אומרת, "הספיק לי". וכשהמשכנו לנדנד היתה מוסיפה אני אוכלת בריא ונכון ואני בריאה! מה צריך להעמיס על הגוף? ואכן אמא מאוד היתה מודעת לבריאות הגוף והנפש ועשתה את כל הדברים הנכונים כדי להשאר בריאה ובכושר טוב. העיקר לא להיות למתלה לאף אחד.

היינו אומרים לאמא אין אגו. היא לעצמה לא היתה זקוקה לכלום. רק לתת, לתת לאחר. לא מדובר רק בחומר בעיקר תשומת לב, קשב, התענינות אמיתית באחר, לעזור במשהוא שלגביה הוא תמיד ממש פעוט.... זאת היתה תמצית חייה. אבל את אמא כבר היית אגדה בחייך ולא חיכינו לרגע זה בשביל לומר את זה.

לקראת תאריך חתונת הזהב של אבא ואמא יזמתי חגיגה. זה היה לפני 17 שנים סיבה למסיבה. ולפני שהתחלתי בהכנות, אירגנתי ישיבת צוות עם ההורים: מה עושים, עם מי עושים איך רוצים? בדיוק כפי שתמיר מנהל כרגע את הענינים. התגובה הראשונה של אמא היתה: " מה? בשביל מה? מה אנחנו צריכים להיות במרכז הענינים?" אמרתי לה: אמא, למה לא? אנחנו רוצים להגיד עליכם דברים יפים, מה נחכה עד שתמותי ואז לא תוכלי לשמוע?" התשובה הזאת שברה בבת אחת את ההתנגדות והיא נרתמה למערכה בהיתלהבות ושימחה. כותרת הערב היתה " זוג זהב" הסיפור שלא ניגמר .... באותו הערב אמא היתה שמחה מוארת וזורחת כפי שלא ראיתי אותה מאז מותו של אבי.

לאמא, תמיד אמרתי אין עור, אין מגן מפני הסבל והדווי סביבה. הפחד הכי גדול שלי היה שאני אדאיג את אמא. אבל זה לא התחיל ונגמר איתנו הקרובים לה. היא היתה שומעת חדשות וגונחת בכאב עמוק. בטלויזיה כל הצרות שבעולם: מילחמות, רעב, חוסר צדק, עוני, תאונות מחלות הכל נכנס לה ישירות ללב והיא היתה יושבת וגונחת לפעמים עד דמעות.

אמא את מי את הכי אוהבת? בילדותי היה כבר דויד ושמוליק ועוד כמה מאומצים. אני זוכרת שיום אחד אחרי הצהריים טיילנו לרפת להגיד שלום לאבא – אני והיא. אולי הייתי בת 4 . אמא את מי את הכי אוהבת? כל כך קיוויתי שהיא תאמר " אותך כמובן" אבל לא ... מה היא ענתה לי ... "עפרהלה אני אוהבת את כל אחד אחרת" וכמובן שלא ממש הבנתי איך אפשר לאהוב אחרת ... עכשיו אני קצת יותר מבינה אבל לא תמיד ממש ....

אמא היתה קוסמת במיטבח וגילתה את כישרונה מאז שהחדר אוכל בקיבוץ נסגר. במטבח: ראשית חכמה בצל ושום השילוב המנצח. תמיד דאגה שהיה אוכל במקרר אם הנכדים ירצו ... וכמובן לא סתם אוכל אלה מה שהם אוהבים. זה שדורון ומשפחתו עברו לגור מעליהם היה לה מקור של אושר ונחת. את כמויות הכביסה של טל תלתה וקיפלה כמו מנטרה יומית. כמעט עד יומה האחרון. אם אפשר לעזור ... היתה אומרת הם עובדים כל כך קשה. ועוד כמה משפטי מפתח של אמא: “ אל תתאגי הכל יהיה בסדר" “ הקידמה האמיתית מתבטאת בחינוך טוב ועזרה הולמת לניזקקים. טקס מכובד מאוד. בודאי יש עוד כמה אולם זיכרוני ההלום צער כרגע חסום. על ערש מותה סיכמה את החיים " אבא היה לי בעל נהדר ואהוב היו לי חיים לא פשוטים אבל יפים" וזה היה גם סדר המילים ....

אמא הספיק לך, תמיד אמרת שאת לא רוצה למשוך ללא סוף – בשביל מה שאלת, בשביל מה לאבד צלם אנוש? אמרת: אני 3 דקות לפני אבא שלא יהיה לו עצוב מדי. אבל אני קודם! והנה גם בזאת הצלחת את קודם. אבל אבא בבקשה תשאר איתנו עוד קצת. מאמינה בכוחותיך וחיוניתך להמשיך הלאה. הסיפור שלא נגמר ... ו

דודה דינה, סבתא דינה,

אישה קטנה עם לב ענק, הלכה מאיתנו.

יום לאחר שחזרת מבית חולים רז התחפש לרופא ובא עם סטטוסקופ לבדוק אותך.

חייכת, ועינייך אורו, כמו בכל פעם כשפגשת את הילדים.

אני מאושרת שהיכרת אותם בשנותיהם הראשונות.

אתגעגע לשיחות הלוחשות של הילדים איתך, את לחשת וגם הם לחשו.

תודה לך, דינה אהובה שגידלת וטיפחת את כולנו, ידעת, עם קולך השקט לגשר, ולפייס וידעת תמיד שהסליחה תגיע. כשהייתי בגן הילדים היו רואים אותך וצועקים לי" אביטל, סבתא שלך היגיעה" מיד עזבתי הכל ורצתי אליך לקבל חיבוק ונשיקה. היית לי סבתא הכי טובה שיכולתי לבקש.

את וכרמי לקחתם אותי לצעדות הרבות שיצאתם, ותמיד היתה לך צידה- סוכריות, כדי להמריץ אותי עד סוף המסלול. אמרת לי שהסוכריות האדומות הן ללב. והנה, היגעת לסוף המסלול ולא היתה לי סוכריה אדומה לחזק את ליבך שימשיך לפעום.

מבטיחה לספר עליך בכל עת לילדים, להראות תמונות מחוויות שעברנו איתך.

נמשיך לבקר את כרמי עם חלה ופרחים לשבת.

נוחי על משכבך דינה אהובה, סבתא ודודה שלי, מוקירה ואוהבת מאד אחייניתך ונכדתך אביטל וילדיי ונינייך רז ונינה

רציתי לכתוב לך דינה, לספר, להודות.

והמילים בורחות.

מסרבות בכל תוקף.

כי דינה זה לא מילים

דינה זה לב

לב ענק .

לב שידע

להפוך כאב לחמלה

להפוך סבל