|
|||||
קורות חייה בחרתי במילים הבאות להיות פה לאימי, שמחלתה כפתה עליה כל כך הרבה שנות שתיקה. דמיינו שהיא זו המדברת אליכם. אל תבכו אותי ואל תצטערו, חייתי מספיק, ראיתי מספיק, חוויתי מספיק, הגיע הזמן ללכת. אלו מילות הפרידה שלי מכם ובכוונתי להוליך אתכם קצת דרך סיפור חיי. נולדתי בעיר לודג' בפולין, בקיץ 1923, בת בכורה להוריי. היתה להם חנות ממתקים וגלידה במרכז לודג' ולימים, אחי נחום ואנוכי, היינו מבלים בה רבות לאחר שעות ביה"ס. הייתי תלמידה מצטיינת, כל עתידי היה לפניי, אבל אז פרצה מלחמת העולם השניה וכל קלפיי נטרפו באחת. רק לחשוב לאן יכולתי להגיע, לולא המלחמה. אבל אתם מבינים, כל כך הרבה פעמים במהלך אותה המלחמה ניצלו חיי ברגע האחרון, שאריכות ימיי היא נקמתי המתוקה בנאצים ועוזריהם. אשתף אתכם רק בשניים מהניסים שקרו לי: יום אחד בגטו לודג', לשם פונינו לא הרבה זמן לאחר פלישת הגרמנים לפולין, כאשר אמא שלי הייתה עדיין בחיים, נרשמתי לעבודה בגרמניה, תוך ציון גיל מבוגר יותר. רציתי לעזור יותר בפרנסת המשפחה בגטו. לא סיפרתי לאף אחד. הפיתוי היה גדול- חצי כיכר לחם וצנצנת ריבה. הגרמנים הבטיחו ליוצאים כי הם יקבלו משכורת תמורת עבודתם וכי יוכלו להעבירה למשפחה בגטו. כשהגעתי לתחנת הרכבת וראיתי את המון האנשים שם, התחיל ליבי לנבא לי רעות. היו איתי מעט חפצים אישיים, אותם התחילו לגנוב לי. לקראת ערב, ראיתי סביבי משפחות נפרדות מיקיריהן בבכי, כאילו שהולכים הם לדרך אחרונה. כל ההולכים צריכים היו לעבור בדיקה של ועדה רפואית. היה קר מאוד ואנחנו היינו צריכים להתפשט בתוך אולם גדול. כאשר התייצבתי בפני הועדה הרפואית, התחלתי פתאום להשתעל נוראות, לא יכולתי להפסיק. הם התחילו לבדוק אותי ולהתלחש ביניהם והורו לי לחכות בצד. גם הגיל בו נרשמתי, לא התאים למראה שלי. לאחר התייעצות קצרה ביניהם, הם החליטו שלא כדאי לקחת אותי, כי ממילא אמות בקרוב משחפת ושלחו אותי עם ליווי בחשמלית, חזרה לגטו. בבית קיבלו אותי בשמחה כזו, כאילו חזרתי מהמתים. מסתבר שהמשלוח הזה נשלח לא למחנה עבודה בגרמניה, אלא לחלמנו- לא רחוק מלודג' ושם כולם הומתו בתוך משאיות גז. סיפור הצלתי השני התרחש סמוך מאוד ליום השחרור. היה זה בברגן בלזן. חווה, בת דודתי ואנוכי, שלא נפרדנו זו מזו כל שנות המלחמה, עבדנו במטבח המחנה. הייתי צריכה לשירותים ולכן יצאתי החוצה לעשות את צרכיי. לפתע התמוטטתי ממכת נבוט איומה בראשי. סוהרת, שחשדה שאני מנסה לגנוב קליפות תפוחי אדמה, עקבה אחריי והנחיתה את אותה מכה איומה. נדמה היה, שרגע לפני סוף המלחמה, חיי גם הם הסתיימו. אבל לא, כעוף החול התאוששתי ונשארתי בחיים. וההמשך? תקופת החלמה בשוודיה במסגרת קבוצת שרשרת וקבוצת שרשרת עולה ארצה, אך מבלה עוד שנה במחנה המעצר בקפריסין ולבסוף, חוברת למייסדי קיבוץ נחשולים. וכאן, במקום הזה מול הים, הקמתי את משפחתי וכאן נולדו ילדיי וכאן תרמתי את חלקי בבתי הילדים ובמטבח, במחסן ובמתפרה, מוציאה מתחת לידיי חולצות ושמלות וכל שתבקש נפשה של חברה. מעולם לא חזרתי להיות הילדה המצטיינת מאז, אבל מעולם לא היו לי טענות - חיי כאן היו טובים. אז בבקשה, אל תבכו אותי ואל תצטערו, סיימתי בכבוד חיים הרואיים מחד ופשוטים מאידך ואני יוצאת מכאן ועוזבת אתכם טובת לב ושלמה עם עצמי. מילותיי האחרונות מוקדשות למי שלעת זקנתי ומחלתי דאגה שאחיה כל כך הרבה שנים וכל כך בכבוד – סומיטרה יקרה, אין מספיק מילים להודות לך על המסירות, הדאגה, האהבה וההקרבה. כמלאך שומר היית לי, תבורכי, גם לך מגיעה מנוחה. ואסיים במילותיי אני, אמאל'ה יקרה שלי, פעם, כשעוד היית צלולה פלטת שאינך אוהבת מתמטיקה, אז איך אורי ואני טובים במתמטיקה? שאלתי. בגללי, ענית בבטחה, אבל הרגע אמרת ש....אני לימדתי אתכם ללמוד קבעת נחרצות ובהזדמנות אחרת, שחררת פתאום תובנות ואמרת, אני לא עשירה בכסף, אבל אני עשירה בסבלנות ובסובלנות ופתאום צצה לה באחת הילדה המצטיינת מאז שקבעה, שכחה היא מתכון לחיים ארוכים ומאושרים וכמה שצדקת.... אמאל'ה, שורדת היית ושורדת נשארת, עכשיו את יכולה כבר באמת לנוח.
| |||||
 |
הוסף |
|
|
|
|
|
|
|
