קורות חייה  סיפורה של רותי.

אמה של רותי, נולדה כבת חמישית למשפחה עניה במחוז כפרי. בגיל 6 נשלחו הילדים לעבוד במשפחות מבוססות יותר. המשפחה הראשונה שאליה נשלחה לא אהבה אותה והתיחסה אליה גרוע. יום אחד נפצעה בידה ירד לה דם, אך במקום לטפל בה שלחו אותה למחסן פחם. לאחר זמן ניסתה לברוח ולהגיע לביתה וקוותה שאם תעבור את ההר תצליח בכך אבל זה לא קרה. מצא אותה חייל ולקח אותה כברת דרך על הגב. היא עברה מבית לבית עד שבנערותה הגיעה למשפחה טובה בבירת המחוז קרטוס. אותה גברת טובה היתה קוראת לה לנקות בצורה עדינה. למשפחה היו מספר ילדים, אחד מהם נעשה עורך דין. ועזר לסופיה בשלב מאוחר יותר של חייה. רותי זכתה להכיר את אותה משפחה.

בשלב מאוחר יותר עברה סופיה לעבוד אצל משפחה באתונה שמקורה בקלמטה, איזור שיש בו הרבה זיתים. סופיה מעולם לא למדה קרא וכתוב.

יום אחד כשהיתה כבת 30 נסעה לכפר הולדה כדי לבקר את הסנדקית שלה, כפר קטן ללא חשמל ומים זורמים בבתים. בדרך נאנסה, דבר שגרם לה להיות סגורה ולהתרחק מגברים. היא חזרה לאותה משפחה באתונה ושם הכירה את אביה של רותי פאנאיוטיס שהגיע כמו המשפחה מקלמטה. הוא היה שיפוצניק והיה צעיר מסופיה ב10 שנים. המשפחה הסתכסכה איתו וגירשה אותו, אמה של רותי הלכה איתו לפרוור של אתונה בשם פריסטל, למרות שהיתה בהריון היא פרנסה אותו. ובכל זאת הוא עזב אותה. במשך השנים הצליחה לחסוך מעט כסף ובהמלצת המשפחה הטובה קנתה שני מגרשים. אחד באיזור יוקרתי והשני במקום זול.

לזוג שאצלם עבדה היתה אחות עניה והיא פנתה אליהם לעזרה כאשר הלכה ללדת. הם הביאו אותה לבית יולדות שאליו הגיעו נשים עניותת הרבה זונות. סופיה התאהבה בילדה המתוקה ולמרות שניסו לשכנע אותה למסור אותה היא לא הסכימה, הצליחה לשכנע את הרופא שהיא תצליח לגדל את הילדה.

היא נתנה לה את שם המשפחה של האב וחזרה לפריסטרי. שם מכרה את המגרש היקר ובכסף בנתה צריף על המגרש הזול.

אביה של רותי בא פעם אחת לראות את הילד, וכשגילה שזו ילדה ויתר.

רותי ואמה חיו בצריף ללא חשמל ומים זורמים מספר שנים ובמשך הזמן הצליחה האם גם לבנות בית קטן שבו חדר אחד. האם החלה לקבל קצבה קטנה מממשלת יוון רק בגיל 50. היא הוזמנה לכפר הולדתה ועורך הדין מהמשפחה הטובה, עזר לה עם הניירות. הקצבה היתה בגלל אח שמת בצבא ולא השאיר יורשים אחרים.

לסופיה היתה אחות אחת שחיה באתונה ואותה רותי הכירה.

סופיה הכירה זוג יוונים שגורשו מתורכיה. לזוג לא היו ילדים והבעל רצה לאמץ את רותי אך אשתו חששה שיש לה כינים. הם הציעו להטביל אותה. האם לא הסכימה למסור אותה. אך הם הפכו להיות סנדק וסנדקית שלה. והיו ביקורים הדדיים.

הבעל היה מיודד עם אביו של צביקה והוא זה שהביא את משפחת קזנסקי אל סופיה.

רותי זוכרת מהמלחמה בומים מנמל פיראוס. ואת העובדה שאמה שאלה אותה האם היא מוכנה לקבל משפחה יהודית, רותי היתה אז בת 8. המשפחה כללה אב, בן בכור ושתי בנות, הצעירה קרוב לגילה של רותי. רותי חושבת היום שכנראה שמחה לחברה שתהיה לה ביחוד כי הוקסמה מהבת הקטנה, גינה. היא זוכרת שהיו לה לחיים אדומות והבחור המבוגר שמצא חן בעיניה שאל אם יש לה חום. רותי ואמה עברו לצריף ואת הבית נתנו למשפחת קזנסקי. בצריף לא היה מטבח, אך אפשר היה לבשל בחוץ.

משפחת קזנסקי שהתה אצלם שנתיים.

אחרי המלחמה צביקה עלה לישראל. אבל הקשר עם הבנות נשמר. אחד הזכרונות של רותי מהתקופה הראשונה אחרי המלחמה הוא של פרטיזנים קומוניסטיים שהגיעו לעיר והשתוללו. פרצו לחנות שפכו הכל החוצה ושרפו. גינה והיא ישבו בתחנת האוטובוס אכלו צימוקים וצפו.

רותי למדה בביה"ס עד גיל 12. בגיל 15 למדה תפירה מקצוע שהשתמשה בו מאוחר יותר בנחשולים. רותי אהבה מאד לרקוד ורקדה הרבה בהשפעת הסרטים שראתה. בהשפעת ליאנה אחותו של צביקה החלה בגיל 18 ללמוד בלט, לפי ההופעות שלה בנחשולים בשלב מאוחר יותר הצליחה בכך מאד.

רותי עבדה כמלצרית בשדה התעופה, אחר כך כתופרת. ואז הופיע צביקה. 15 שנה אחרי שעזב את אתונה הגיע לביקור, ואחותו הציעה לבקר גם את מצילותיו. הפעם שניהם היו מבוגרים והאהבה פרחה. צביקה שהיה גרוש הציע לרותי נישואים, הוא היה הגבר שחכתה לו. לשם כך היתה מוכנה להתגייר, לעלות ארצה ולהצטרף לקבוץ עליו צביקה סיפר בביקור.

רותי התגיירה והיא וצביקה נשאו ב1964. היו לה הקלות בגיור בזכות סיפור ההצלה. האם נשארה בשלב ראשון לבדה בצריף ליד בפריסטרי. היתה לה שכנה שעזרה בקריאה ובכתיבת מכתבים, אך אחרי שנה רותי שכנעה אותה לבוא ארצה והיא עשתה זאת. נולדו הילדים, רעיה 1966, ורועי ב1967. והאם השתתפה בגידולם ביתר הזמן בלתה בחדרה, גדלה חתולים רקמה וסרגה בחדרה כי לא ידעה עברית.

ב 1988 הוכרה האם כחסידת אומות העולם והענקה לה תעודה בטכס מרשים. היא נפטרה ב1995.