|
|||||
קורות חייה נורית נולדה ב 18.1.1943 בעיר חילה שבעירק. ילדה חמישית למשפחת קרקוקלי, השם שניתן לה היה סואם. אחריה נולדה עוד בת. המשפחה היתה משפחה אמידה, בעלת מטעים רבים ובית בן 4 קומות. אביה של נורית חלה כאשר היתה בת 4 ונותח בישראל שנקראה אז פלסטינה. למזלה של המשפחה קנה כאן חלקת קרקע בגבעת שמואל. האב נפטר אחרי הנתוח ולא חזר לעירק. אמא של נורית נשארה אלמנה עם 6 ילדים קטנים. המשפחה עלתה ארצה ב1951 במסגרת עלית עזרה ונחמיה. את הרכוש כולו נאלצו להשאיר מאחור. האח שניסה להציל חלק מהרכוש נכלא בעירק. הדאגה לו הוסיפה לקשיי המשפחה. באותה תקופה היה נהוג לתת לעולים שמות עבריים. נורית היתה אז בת 8. כמו כל העולים נורית ומשפחתה הועברו למעברה, אחרי זמן קצר עברו בעצמם לצריף שנבנה על הקרקע שהאב קנה. המקום הספיק לגידולים שונים שמהם נהנו בתקופת הצנע. נורית סיימה שם את בית הספר היסודי, אז עד סוף ח'. בגיל 14 יצאה לעבוד ואת לימודי התיכון למדה בבית ספר ערב, כך שלא נשאר לה זמן לבילויי נעורים. חלק מעבודתה היה במשרד של האדריכלים כרמי. אחרי התיכון למדה בסמינר והיתה מורה למלאכה. נורית התגייסה לצבא ובמסגרתו הגיעה למספר ימי עבודה בקבוץ. הקבוץ מצא חן בעיניה והיא בקשה לעשות כאן גם את סוף השרות. לא כל הקבוץ מצא חן בעיניה במידה שווה, בחור אחד ושמו איציק מצא חן במיוחד והם נישאו. נורית החלה להקים משפחה בקבוץ. ב1966, נולד עמית, ב1968 ערן, ב1971 עידית וב1973 עודד. כולם בע. נורית עבדה כמעט בכל העבודות שהקבוץ הציע לנשים, בשנים הראשונות היתה מטפלת של כתה, חבצלת, אחר כך מטבח, חדר אוכל, היתה אקונומית, והתפקיד שבו הצליחה במיוחד ונהנתה במיוחד היה מטפלת תינוקות. רבים זוכרים לה חסד ינקות גם בבגרותם. בדצמבר 1987 נהרג בנה הבכור של נורית, עמית. הכאב היה ונשאר חזק, אבל נורית למדה לחיות איתו. בשנים הראשונות בכתה לפעמים באמצע אירוע, אבל היא ואיציק לא ויתרו על השתתפות בחיי התרבות של הקבוץ. נורית דיברה על כך שעמית לא היה רוצה שהוריו יסתגרו. החל מ1997 החלו להגיע נכדות ונכד שמהם נורית נהנתה מאד והיתה סבתא משקיעה. אהבה לבלות עם נכדיה בכל הזדמנות. יום ששי היה מוקדש לבישולים כך שכל אחד יקבל את מה שהוא אוהב. למרות האבל נורית נשארה אדם מתעניין, הצליחה להנות משחיה בים, הופעות, טיולים וריקודי עם. עד שהסרטן הכריע אותה. יהי זכרה ברוך. | |||||
 |
הוסף |
|
|
|
|
|
