Rapoo- It solutions & Corporate template

אתר הנצחה לתושבי הישוב .
יהי זיכרם ברוך...

דף הנצחה לקזנסקי צבי (צביקה) ז"ל
(07/10/1925 - 12/12/2019)     (  -  )

קורות משפחתו וחייו

שם אבא - היה דוד. בית אבא מוצאו מקזן שברוסיה. הוא עצמו נולד ב- 1895 כנראה בגרודנה - אזרוסיה אח"כ פולין. במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הרוסי, היה מטילן במטוס. נפל בשבי כשמטוסו הופל ע"י  הגרמנים, והגיע לשבי בתורכיה. ברח לכרתים ושם הכיר את משפחת אמי רוטנברג (שם מושאל) בחוג יהודים אשכנזים.
סבא- אבא של אמא - מרוסיה, ברח בזמנו מגיוס לצבא הרוסי והגיע לקושטא שם הכיר את הסבתא - אמא של אמא, גם היא מבית אשכנזי - אשה משכילה ומורה ל- 3 שפות: צרפתית, אנגלית וגרמנית. הם הגיעו יחד לכרתים שם הקים ביח"ר לכובעים והתבסס יפה. סבא היה דתי מאוד ופעיל בקהילה. במיוחד דאג לפליטים היהודים שהגיעו לכרתים בזמן המלחמה. רבים מהם הגיעו בעזרתו לא"י. 
שם אמא - טאובה (יונה). לא זוכר שנת לידה. היתה צעירה מאבא. תחילה גר הזוג הצעיר בכרתים, שם אבא למד חייטות, אח"כ עברו לאתונה, שם פתח בית מלאכה לחייטות אמנותית - תלבושות לאמנים ורקדנים בעיקר. הוא היה חייט מעולה ולקוחותיו היו אמנים מכל העולם. בשלב מסוים, הגיעו סבא, סבתא ושאר המשפחה של אמא מכרתים, כנראה בעקבות משבר, לאתונה. אני זוכר אותם באתונה בילדותי. 
אורחות חיינו בילדותי  - גרנו בתוך העיר, במרכזה. הבית בו נולדתי ב- 1925 היה ממש מתחת לאקרופוליס. שמי בלידה היה הרמן, השכונה נהרסה בגלל החפירות הארכיאולוגיות והפיכתה למרכז תיירות. אחר כך גרנו בשכונות מרכזיות בדירות שכורות, ברמת חיים די גבוהה, אם כי היו תנודות כלכליות בהתאם לעבודה. היו תקופות של פינוק יתר, זוכר שאבא היה מעיר אותנו בלילה עם גלידה. חופשות - בכפרים יווניים בקיץ, בשבתות בקיץ היינו מטיילים במשאית בעיקר לשפת הים עם חוג משפחות קבוע, מעורב יהודים ונוצרים.
שפת הדיבור בין ההורים היתה גרמנית ועם הילדים יוונית. אמא ידעה יוונית היטב ולמדה מאבא גרמנית. 
דת ומסורת: היתה שמירה על החגים, אבל לא היתה כשרות אמיתית במטבח. הסבא המשיך להיות דתי, אבל הבית שלנו היה מתבולל למדי. לא ידעתי על ארץ-ישראל כמרכז ליהודים, לא שמעתי על ציונות. היינו 3 בבית, אני ושתי אחיותי, והיו באתונה עוד דודות - אחיות של אמא עם משפחות. עם משפחתו של אבא לא היה קשר. אחת האחיות של אבא היתה בארץ כשהגעתי אבל לא שמרנו על קשר. היא נישאה ל"צבר" מעקרון. היה לה ילד אחד - קצין בצה"ל - לא יודע שום דבר עליו. היא נפטרה מזמן. אחות אחת השתקעה בארה"ב. 
לימודים: למדתי בבית ספר יווני רגיל. לא היה קשר למרכז יהודי כלשהו. אחותי, ליאנה, למדה מחול והיתה לרקדנית מפורסמת באתונה, כסולנית במופעי בלט קלאסי במועדוני לילה יוקרתיים ובפארקים גדולים. היא לא השתייכה לתיאטרון מסוים.
מלחמת העולם השניה בשנת 1939 אני בן 14, עם פרוץ מלחמת העולם השניה. בשנה זו איטליה פולשת קודם לאלבניה, לפי ההסכם עם הגרמנים וב- 1940 מנסה להכנס ליוון, ללא הצלחה; אז מגיעים הגרמנים דרך הבלקנים, כובשים את כל יוון ב- 20 יום ומוסרים את דרום יוון ואתונה לשלטון איטלקי. וכך היה המצב עד התמוטטות איטליה ב- 1942. כל אותו זמן לא פגעו ביהודים באתונה אבל ידעו על גירוש קהילת סלוניקי שבצפון ועל מה שעלול לקרות לנו אם הגרמנים יגיעו. כשהתברר שאיטליה נופלת והגרמנים נכנסים, אינני זוכר בדיוק איך - מפקד סניף המשטרה המקומי שלנו דאג להוציא תעודות מזויפות יווניות לכל היהודים בשכונה וכך ניצלנו. היה צורך דחוף לצאת מהבתים בהם גרנו כי הגרמנים ידעו דרך הקהילה היהודית על כתובותיהם של היהודים. לקח כמה חודשים עד שהגרמנים ארגנו את הגירוש. לקראת פסח העבירו הודעה ליהודים להרשם בקהילה כדי לקבל קמח לפסח ואיימו בהריגה על מי שלא יבוא להרשם. אמא ודודה אחת החליטו, מרוב פחד, להשמע להוראות והלכו לבית הכנסת, למרות שהזהרתי אותה. ממש רבתי איתה והלכתי מהבית. כל אלה שהגיעו אותו יום לקהילה, כולל אמי ודודתי, נתפסו ונשלחו לפולניה ברכבות, אמא מתה עוד ברכבת. התכוונתי ללכת לשם לראות מה קורה אבל חבר שפגשתי בדרך סיפר שסגרו את הרחוב ותפסו את האנשים. רצתי לאבא ואמרתי לו - אבא, תפסו את אמא, אנחנו מוכרחים ללכת מהבית. מכרתי את תכולת הבית לשני "אלטזכנים" ב- 10 מטבעות זהב אנגליות, לקחנו קצת בגדים במזוודות וברחנו. את בית המלאכה שהיה במקום אחר באתונה המשיך אבא להחזיק עם שותף גוי, שנתן את שמו למפעל במשך כל המלחמה. התגוררנו קרוב לשנה אצל כל מיני ידידים חייטים, תוך פחד מתמיד מהלשנה. דוד אחד נתפס בגלל הלשנה כזו. ב- 1943 הגענו לעיר קרובה לאתונה - פריסטרי (יונה), שם גר חייט, חבר של אבא והוא היה הסנדק של רותי כשנולדה. לרותי ואמה סופיה היה בפריסטרי בית קטן ולידו צריף. לפי הצעת הסנדק השתכנה משפחתנו בבית, וסופיה ורותי גרו בצריף, ומאז במשך כמה שנים, הפכנו למשפחה אחת. הכל היה משותף, סופיה היתה עקרת הבית, תיפקדה כאם לאחותי הקטנה גינה, שהיתה אז כבת 10 (בגיל של רותי) ודאגה לצרכי שאר המשפחה. ליאנה המשיכה במופעי ריקוד עוד זמן מה, גם אצל הגרמנים, שלא ידעו שהיא יהודיה. בשנתיים האלה הייתי פעיל במחתרת (השמאלית) EAM האנטי גרמנית - כרוזים, סיסמאות, הפגנות. כמו כן עסקתי בעבודות מזדמנות - מלצרות בקברטים, למשל. 
איך נתפסתי לציונותבתחילת 1945 נגמרה המלחמה ביוון והחלטתי שאני צריך לעזוב את יוון. אז - לא ידעתי לאן. באותו זמן הופיעו אנשי הבריגדה היהודית באתונה ושמעתי על מועדון יהודי הפועל באתונה ומדברים בו על יציאה לחו"ל. זה עורר סקרנות וכך הגעתי. התחלתי פתאום להכיר יהודים. זה היה מועדון "החלוץ" והמדריכים היו בחורות ובחורים ישראלים מהבריגדה, שלא ידעו יוונית כמובן. בקבוצה היו ילדים תלמידי-חכמים מבתים דתיים שידעו עברית והם תרגמו בינינו. חוץ מזה היו גם יודעי צרפתית בין החיילים וגם בינינו. כשהגיע משה שרת לבקר הוא דיבר צרפתית. היה ממש סמינר על א"י בערבים, הרצאות (עם תרגום) על הקרן הקיימת, על פלשתינה, החלוצים, הקיבוצים. מלאתי מחברות שלמות. ענין הקיבוץ התאים לנו. היו לנו הנטיות השמאליות, עוד מהמחתרת והיו קיבוצניקים שליחים - שרגא פייפל משפיים היה אחד השליחים. פעם הלשינו עלי שאני קומוניסט ותפסו אותי אבל הוכחתי להם דרך הרשימות במחברת שאני ציוני ומתכוון לעלות לא"י. זו היתה תקופת מתיחות בעקבות מלחמת האזרחים שהיתה ביוון. גם אני לקחתי בה חלק - לא כל כך פעיל. התחילה התארגנות לעליה בלתי לגלית. 
כשבוע לפני ראש השנה 1945 עליתי לארץ. הייתי כבר לפני כן בחוות הכשרה - אפילו בין המארגנים. עסקנו בחקלאות 50-60 חבר'ה. 
ההעפלה לארץ: עליינו על ספינה קטנה - כ- 40 איש הצטופפו בה ("עליה"). אחת הספינות הראשונות שהגיעו לארץ אחרי המלחמה. במוזיאון בית התפוצות ישנו השם של הספינה. הראשונה שיצאה מאתונה - ספינה יוונית להובלת אספקה 40-50 טון, שהיתה נוסעת בין האיים, קצת יותר גדולה מה"גלים", שימשה לעליה הבלתי-חוקית. לא יצאנו מפיראוס. יצאנו בסתר מדרום אתיקה (סוניון). מפקד הספינה היה סלוניקאי מחיפה. פגשתי אותו לאחר שנים כשהייתי דייג והוא עבד בנמל חיפה. האנשים בספינה היו קבוצה מעורבת - חלק מהקבוצה שלנו מחוות ההכשרה ואחרים שלא הכרנו, מהקהילה כנראה. שאר חברינו הגיעו אחרינו בספינות הבאות. היו בעיות בהפלגה: לא היו מספיק מים, המים היו מעורבים בשמן מהחביות והיה צורך לסנן את המים בנייר. ישנו יום-יומיים באחד האיים היוונים בדרך, בגלל תקלה במנוע. נכנסנו לנמל משני, לא העיקרי, כדי לא לעורר תשומת לב ומשם האחראי הלך העירה לתקן את החלק. נסענו בזיגזגים. לקח לנו 8 ימים להגיע לארץ והגענו בערב ראש השנה 8 בספטמבר 1945. מול חופי הארץ כנראה לקיסריה (לא בטוח). זה היה בלילה - אנחנו עומדים על הסיפון ושומעים את גלי החוף. נראתה סירת ליויתנית כזאת ועוד אחת - עם חותרים במשוטים - בחורים ובחורות - טרח טרח, הם מגיעים אלינו וזורקים אותנו מלמעלה לסירה ויוצאים לכיוון החוף. הסירות הן גדולות ואינן מגיעות עד החוף אלא ל- 10-5 מטר מהחוף. פתאום אני רואה בחורה עם מכנסיים קצרים (פעם ראשונה בחיים אני רואה דבר כזה), תפסה אותי על הגב ו-החוצה! אני משתגע. נדהמתי לראות אותה. חפצים - לכל אחד היה תיק קטן בלבד. הזהירו אותנו לא לדבר. אח"כ הליכה קצרה (אולי 10 דקות) עד קומנדקאר שנדחסנו כולנו אליו, הכל בשקט כמובן. נסענו בחושך, אח"כ שמענו דיבור באנגלית (אולי משמרות בריטיים?). הגענו אחרי כחצי שעה לעין שמר. בגלל אורך הנסיעה אני חושב שהיינו בקיסריה. הכניסו אותנו למועדון ושם ישנו. קמנו בבוקר וראינו את הדשאים היפים של הקיבוץ - הגענו לגן עדן! מסביב הבחורות במכנסיים קצרים שיגעו אותנו. בערב התקיימה מסיבה גדולה לכבודנו. לפי המנהג אז, היה צריך לחלק את הקבוצה בין המפלגות, והיה משא ומתן שם. החלק הארי הגיע לאילת-השחר. בראש-פינה בה היתה נקודת מכס וגבול היה צורך לרדת מהאוטובוס ולעקוף את משמרות הגבול. יסדנו באילת-השחר הכשרה חלוצית יוונית שהתפרקה תוך שנה-שנתיים. אנחנו, שני הצעירים, הצטרפנו יותר מאוחר לחברינו שהגיעו אחרינו לכפר-גלעדי (תל-חי) ביניהם נינו יוחנה. היינו קבוצת נוער שהפכה יותר מאוחר להכשרת פלמ"ח, במלחמת השחרור בגדוד השלישי, חטיבת יפתח - הכשרת "שלהבת" - שחציה יוונים, חציה תורכים וכמה ישראלים. לימים הקימה את בית גוברין יחד עם הכשרת אפיקים וכנרת (משם רוחל'ה וליצ'י).  

ב1946, שנה אחרי שצביקה עלה ארצה הוא דרש מאביו לשלוח לכאן את אחותו הצעירה גינה והבטיח לדאוג לה. היא נשלחה ע"י הבריטים לקפריסין, ועלתה אחרי שנת שהות שם.

בבית גוברין הכיר צביקה את דינה, הם נישאו ונולדו שתי בנות נילי ואסנת. בית גוברין היתה אז ליד הגבול עם ירדן והבעיות הבטחוניות הקשות גרמו לכך שהקבוץ כמעט התפרק. החוף בנחשולים הקסים אותם והם עברו לנחשולים. כאן התגרשו.

אחרי 20 שנה הוזמן צביקה ע"י אחותו הגדולה ליוון, הוא נסע איתה לבקר את סופיה שהצילה אותם ופגש בביתה את ביתה שבינתיים גדלה והפכה לאשה יפה. הוא כבר היה גרוש והאהבה פרחה. היא גילתה לו שהיתה מאוהבת בו כבר בגיל 8-9. הוא הסביר לה מהו קבוץ ושכנע אותה לבוא ארצה. היא הגיעה ב1963 היא התגיירה מרצונה וכאן נולדו ב1966 רעיה וב- 1967 רועי.

בקבוץ עבד צביקה שנים רבות בבננות, ואח"כ שנים רבות במלון שנקרא אז קייט. שנתיים כיהן כמזכיר הקבוץ.

זכור לטוב.

 
 


הוסף

"MAY HE REST IN PEACE"
SOPHIE COSTI


< חזרה לאתר הנצחה
מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות