דפי הנצחה

קורות חייה, מתוך ראיון עם חוולה ביום השואה 9.4.2002.

נולדתי בשם רנטה פרידלנדר בברלין ב-8.5.1934. (באותו זמן הנאצים כבר היו בשלטון). אבי היה יהודי ואמי לא. ב1938 כשהייתי בת 4 לקחו את אבא שלי, העמידו אותו למשפט על "לכלוך הגזע הארי" כי התחתן עם גרמניה גויה ונולדו שני ילדים. מבית הסוהר הוא הועבר למחנה הריכוז בוכנוואלד ומאז לא שמענו ממנו דבר. כדי להפטר מהשם פרידלנדר אמא שלנו התחתנה בנישואים פיקטיביים, אבל אנחנו, אחי ואני נשארנו עם השם ועד שיצאו חוקי נירנברג יכולנו עוד ללכת לבית ספר. (ילדי תערובת).

אחי קלאוס שהיה קטן ממני בשנה וחצי נלקח למוסד לקשיי חינוך. מדוע? הוא נוצל מינית ע"י איש שהיה פוגש אותו כל בוקר בדרך לבית הספר. קלאוס היה נעלם בתחנה ולא ידעתי לאן. הייתי מגיעה לביה"ס לבד. את האיש תפסו ואת אחי החליטו לשלוח למוסד, כל זאת בתוך מלחמת העולם. בינתיים התחילו הפצצות על ברלין ולקחו בתי ספר שלמים והעבירו אותם, תחילה למזרח גרמניה ואח"כ למערבה, ואני הייתי בתוך כל זה. בינתיים חליתי בשעלת והגעתי חזרה לברלין דרך הצלב האדום אבל אף אחד לא רצה אותי שם . . . עם המחלה.

נסעתי לבד לבקר את אחי במוסד שהיה בברלין. הייתי שם קודם עם אמי כך שהכרתי את המקום. השער היה פתוח, פתאום שמעתי קול קורא לי נטה, נטה, כפי שהיה קורא לי בבית – ראיתי אותו יושב מסכן כמו שק. הוא בכה נורא ואמר שהוא נורא רעב. גם אני הייתי רעבה כי לא היה מה לאכול, זה היה באמצע המלחמה כנראה ב-1943. עד היום (2002) אני מאשימה את עצמי- מדוע לא אמרתי לו "בוא נברח". אבל לאן היה לברוח? היתה המשפחה של אבא שלא כל כך רצו אותנו (אבא היה מנישואים ראשונים של הסבתא והסבא היה גוי) והמשפחה של אמא – בבית שלהם גרה משפחה נאצית שהצביעה עלינו בכל פעם שבאנו "הנה היהודים" – הם פחדו ולא היו לוקחים אותנו. בכל זאת זה רודף אותי – למה לא הברחתי את אחי מהמוסד – למרות שלא היה לאן לברוח. משם שלחו את כל הילדים ללהאדאמר, ליד ויסבאדן, שם נהרגו המוני ילדים תחילה ע"י גז של אגזוז, אח"כ עשו עליהם ניסיונות. יש לי את כל המסמכים קיבלתי דרך פוריה ליצ'י (מארכיון מוזיאון לוחמי הגיטאות) ידוע מאיפה הגיע ומתי הוא נפטר. הכיסוי היה בית חולים לחולי נפש. לקחו לשם גם נכים ואחרים. פגשתי את פוריה יום אחד בספריה והיא סיפרה לי על עבודתה ב"יד לילד" בלוחמי הגיטאות. כשסיפרתי לה על אחי שנהרג בהאדאמאר היא נזכרה באשה שנתנה להם הרצאה על המקום והשאירה כתובת ומספר פקס. התקשרתי אליה ונתתי פרטים על אחי וכעבור זמן מה קיבלתי חבילת מסמכים עם כל הפרטים – מהמוסד ועד האדאמאר ועם תעודת פטירה. זו ששלחה היא חוקרת גרמניה.