Rapoo- It solutions & Corporate template

אתר הנצחה לתושבי הישוב .
יהי זיכרם ברוך...

דף הנצחה לקיטאי חנינה ז"ל
(15/06/1917 - 10/05/2001)     (  -  )

קורות חייו

אבא יקר שלי,
ממה להתחיל? "הכל מתחיל מהבית" נהגת לומר. ואתה מאין אתה בא מבית יהודי-ציוני בזדולבונוב, עיר קטנה ליד רובנא בפולין של אז (אוקרינה של היום). בית ספר עברי מקנה לך עברית מצוינת, כדורגל מסמרטוטים, תנועת נוער ציונית, משחקי ילדים שהסתיימו מוקדם כי צריך לעזור לפרנסת המשפחה. הבית הוא בית דתי אך ליברלי. מעידים על כך שני סיפורים שנהגת לחזור עליהם. בן –דוד שישב בכלא בגין פעילות קומוניסטית משתחרר ומגיע לביתכם בעיצומו של יום כיפור, "רעב וצמא". אבא אליעזר בבית הכנסת ואתה חש אל המטבח ומאכילו במה שיש. כשאבא נכנס, אתם נבוכים שניכם, אבל אבא מרגיע אתכם ואומר שמצוות האכלה של אדם רעב עולה על מצוות צום יום הכיפורים. בבית שומרים כשרות אך לילדים צריך לתת את "הכי טוב" אמא רבקה משאירה שולחן קטן בפינת המטבח ובו שינקן לילדים, כי זה טרי ומזין בהשוואה לנקניק הכשר המגיע לעיירה ממרחק רב "ומי יודע ממה הוא עשוי ומה עבר עליו בדרך". 
ליונה אחותך מנסים לסדר שידוך פיקטיבי בארץ כדי שתקבל אישור עליה. עליה לכתוב ל"בחור" מכתבי אהבה וגעגועים ואתה הוא זה שכותב עבורה. וה"בחור" שולח תגובה קצרה מאד: "כגון אלה – כתבי הרבה" התחבולה מצליחה ויונה עולה לארץ עוד לפני המלחמה ומצטרפת אל חיים וסנדר שהגיעו לפניה. ילדותך מסתיימת עם גיוסך לצבא הרוסי שכבש בינתיים את האזור שלכם. על תלאות הימים האלה סיפרת לא מעט, אך קצרה היריעה. כשנגמרה המלחמה חזרת לזדולבונוב ליום אחד. ישבת אצל הספר ושמעת ממנו את אשר עוללו הגרמנים להוריך ואחותך, ויותר מכך את חלקם של הפולנים בהסגרת יהודים. הפולנית שהיתה שפת אם, נמחקה באחת, ואילו הרוסית נותרה שגורה בפיך. אני זוכרת עד היום את הפתגמים שלימדת אותי ברוסית, וביניהם המשפט "מאה שנים תחיה מאה שנים תלמד ובסוף תמות טיפש". עם השפה הזו רכשת לך ידידים מקרב העולים החדשים שבאו לנחשולים. 

המסע לארץ מתחיל בפולין שלאחר המלחמה. עובר דרך גרמניה, איטליה וקפריסין, ומסתיים כעבור ארבע שנים. אתם שלישיה של שורדים – יוסף שלוימלה ואתה, העושים יחד את המסע המפרך הזה, במהלכו אתה מכיר את אמא באחד ה"קיבוצים" המתארגנים בגרמניה לקראת העלייה לארץ. את חציית הגבול מגרמניה לאיטליה אתם עושים ברגל, באישון לילה כשאתה סוחב על גבך את התרמילים של אמא ופניה. באיטליה אתם שוהים תקופה ארוכה במחנה מעבר. את אשרות העליה שקבלת אתה מעביר ליוסף ופניה, ושולח אותם ארצה, בעוד אתה ואמא
נשארים וממתינים לאשרות חדשות. במחנה אתה עובד במחסן הבגדים המנוהל ע"י הג'וינט, ובערבים אתם "יוצאים" לראות אופרות בלה-סקלה בעמידה.

כשמגיע שוב תורכם  - אתם עושים את הדרך לארץ בספינת משא הנקראת "אף על פי כן לא תפחידונו". בהגיעכם לחיפה אתם נתפסים ע"י האנגלים ומחזירים אתכם לקפריסין. שם, במחנה המעצר אמא יולדת את מטקה ואתה
משמש כמזכיר בית המשפט ושותף באירגון בריחות מהאי לארץ. אתם נשארים בקפריסין עד סגירת המחנות ומגיעים ארצה רק ב-1949. 
את הימים הראשונים בארץ אתם עושים בקיבוץ אלונים בו "מדביקים" החברים למרדכי את השם הנוסף אילן, שלימים הופך לשמו הרשמי בצבא. די מהר אתה מצטרף לקבוץ יגור, אל יוסף ופניה, ובאופן הכי טבעי אתה מוצא את עצמך במחלבה. כבן לדור שביעי של חלבנים אתה מפליא לייצר גבינות, שמנת וחמאה והופך מ"עולה חדש" לחבר מבוקש, שהמשק מתכנן לשלוח להשתלמות במחלבה הראשונה של תנובה בתל יוסף. 

לנווה ים אתה מגיע בתחילת שנות החמישים כשקבוצת חברים פורשת מיגור עם הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית. אתה, למען האמת, אינך עוזב את יגור מסיבות אידיאולוגיות, אך מנצל את ההזדמנות להחליף את האוויר ה"מזוהם" בקרבת נשר והקריות לטובת הים. אתה מצטרף ל"נון" של אז, ההולך וגדל עם השנים למפעל מזון ענק, מהראשונים שנוסדו בתנועה הקיבוצית. את מיטב ימיך ומרצך הקדשת ל"נון", "מחושך ועד חושך". שם במרקם האנושי העדין של ערבים, דרושים ועולים חדשים מכל התפוצות, אתה מנהל את כח האדם העומד לרשותך תוך כבוד הדדי, ובאופן הגורם לכל עובדיך לנאמנות בלתי מסויגת אליך. 

מטקה היה ללא ספק גולת הכותרת של המשפחה. בחירתו בלימודי הנדסת מזון בטכניון מתוך כוונה להשתלב ב"נון" מלאה אותך גאווה רבה. מטקה בנך הבכור נלקח ממך במלחמת יום הכיפורים. השבר היה נורא עם זאת בעיצומה של המלחמה, בימי השבעה, יצאת עם עוד אב שכול לעבודה כדי להבטיח שהצבא יקבל את התוצרת שהזמין וש"לחיילים יהיה מה לאכול". 

אני זוכרת את יום הכיפורים הראשון לאחר המלחמה. הבית היה חשוך. עצב תהומי אתה צם לראשונה מאז עלית לארץ. המראה מצמרר. כשהייתי ילדה הסברת לישאינך צם ביום כיפור כי הרעב שסבלת בחייך "יספיק" לכל ימי הכיפור שעוד יהיו. לימים הפסקת לצום וחזרת ללכת לים ביום הזה כי זהו הים "הכי שקט בשנה" וכי החיים חזקים מהמוות. 

חמש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים נגבה ממך מס נוסף על הישראליות המתחדשת כאן בארץ. את נטקה הכרת כמה חודשים לפני האסון.  אני זוכרת שאמרת לי ולרבקה שאתה יוצא מנווה ים רק לבית הקברות, ואם נטקה רוצה בחיים משותפים איתך, היא תצטרך לעזוב את נחשולים ולעבור לנווה ים. אחרי האסון לא יכולת להישאר עוד  בנווה ים, קולות הצחוק של הילדים בני גילם של רועי ואילן העצימו את הכאב. הפצע היה פעור. האדמה רעדה. הכל התפרק. יחד עם נטקה בנית חיים חדשים מלאי ענין ותוכן בנחשולים, כשאתה מוקף במשפחה גדולה וחמה, שקבלה אותך בטבעיות ולמדה להכיר את איכויותיך ולאהוד את האדם מלא החיים שהיית לצד הכאב והשכול. בגיל 75, כשעזבת את "נון" התחלת לעבוד ב"תפן" מידי בוקר בשעה חמש התייצבת לעבודה, אבל "העבודה העיקרית" החלה בשעה תשע בבוקר על חוף הים. שם ידעת שעות נפלאות של שחיה אל לב הים הפתוח, ואני תהיתי לעתים כיצד תחזור את המרחק הרב שהרחקת מהחוף. 
אבא, אי אפשר לכתוב עליך מבלי להזכיר עוד כמה מילות קוד שרק מי שהכיר אותך מקרוב יודע את משמעותן – כוסית ברנדי עם מטקה, ולימים עם אלי ועם מרים, הלפתן שהיית מבשל בלי סוכר, שטעמו היה נפלא ושרק אנחנו ידעתו כי היית אורז ממנו בצנצנת ושולח לסטשק לבית החולים, חדוות התחדשות ויותר מזה השמחה ל"זרוק" את מה שהתיישן, כי מי שבריא בנפשו ובגופו – קונה", כך נהגת לומר, ימי שלישי וששי לא פספסת את יואל מרקוס בעיתון "הארץ", הים – כבר אמרתי, היה אהבה גדולה שלך. "הים כמו ילד קטן יפה כשהוא שקט ועוד יותר כשהוא סוער", הטיולים שלא החמצת, קפיצת הראש לכ בריכה ומקווה מים, שלא לדבר על הקפיצה מסיפון היכטה באילת לעומקו של ים סוף.
הנכדים שגדלו על אהבתך והקשר המיוחד שהיה לך עם כל אחד מהם. לאחרונה היית מלא גאווה על הישגיה של יערה ובעיקר עלהמעבר שלה לחיים עצמאיים והצטיינותה בעבודה.
הדעות הפוליטיות שלך – היית איש של שלום. זמן לא רב לאחר אסון "אוטובוס הדמים" בו איבדת את רבקה, רועי ואילן אמרת שאת הסכסוך הזה יש רק דרך אחת לסיים – סביב שולחן אחד.
ההומור שרק מי שבאמת היה קרוב אליך הכיר והחיבור הכל כך חזק לחיים, בלי שום פתטיות. 
אבא שלי אין לך מושג כמה אתה ממשיך להיות איתנו – בכל ארוחה, עם כל בקבוק יין שנפתח, בכל קני, בעשייה הכי יום יומית. 
כמה ברי מזל אנחנו על הזיכרון הנפלא שהשארת לנו.

אוהבים ומתגעגעים

יונה, אלי, אורי ואיתמר.


 



 



 



 



הוסף



< חזרה לאתר הנצחה
מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות